בידודים על אוטומט הם ריטואליזם פוגעני

המשחק בין וושינגטון וויזארדס לדנבר נאגטס ב־26 בפברואר היה צמוד ממש עד לסיום. שש שניות לסיום המשחק, הוויזארדס הובילו 110–112 אך החמיצו זריקה לסל, וארבעה משחקני הנאגטס יצאו להתקפה מתפרצת מול שחקן הגנה אחד.

ג'אמל מארי, הגארד של נאגטס, הוביל את הכדור. שלושה מחבריו לקבוצה נתקעו על קו השלוש וחיכו למסירה, במקום להיכנס ל"אזור הצבע" ולקבל כדור קרוב יותר לסל. בסופו של דבר, הכדור הגיע לפקונדו קמפאצו על קו השלוש נקודות. 1.4 שניות לסיום המשחק, קמפאצו זרק מהשלוש - והחטיא. דנבר הפסידה.

ההפסד הזה עורר רעש גדול בקהילת הכדורסל בטוויטר, שרבים בה טענו ש"תנועת האנליטיקס" הפכה את השחקנים לרובוטים חסרי תבונה.

על דבר אחד אין ויכוח: למהפכת האנליטיקס היתה השפעה עצומה על סגנון המשחק ב־NBA.

כיום כל הקבוצות מנסות לחדור לאזור הצבע ולהטביע, או לזרוק מהשלוש, כיוון שהטבעה שווה כ־1.8 נקודות לניסיון קליעה (ומובילה ליותר זריקות מהקו, שגם הן יעילות), וזריקה לשלוש שווה 1.5 נקודות לניסיון.

בקצה השני של סאקאלת היעילות ניצבת זריקה מחצי מרחק - לא מהשלוש ולא מ"הצבע" - ששווה, בממוצע, 0.78 נקודות לניסיון.

בגלל המספרים הללו, וכיוון שהצוותים המקצועיים ב־NBA כוללים מתמטיקאים, היקף הזריקות מקו השלוש הוא היום פי 15 ממה שהיה כשליגה הנהיגה את קו השלוש, בתחילת שנות השמונים. זו האסטרטגיה שהכתיבו חישובי האנליטיקס.

סכנת הריטואליזם

העניין הוא שאסטרטגיה היא כלי חיוני בארגונים, וחשוב שהעובדים יבינו ויטמיעו אותה, אבל יש בה מרכיב אחד מסוכן: היא נוטה להפוך לריטואליזם.

ריטואליזם זה דבקות עיוורת ברצף פעולות מסוים, מתוך התעלמות מהמטרה הגדולה שהוא אמור לשרת. כששוטר נותן דו"ח על מהירות מופרזת לזוג שממהר לחדר יולדות, במקום לפנות להם את הדרך - זה ריטואליזם.

וכשקמפאצו מתעקש לזרוק מהשלוש למרות שכל מה שהוא קיבל מההגנה זה זריקה מחצי מרחק - זה ריטואליזם.

זו לא אשמתם של חישובי האנליטיקס, אלא אשמתו של שחקן ששיחק על אוטומט: בלי לחשוב, ובלי לקרוא את הסיטואציה.

מחלה ישראלית

המיתוס הישראלי אומר שאנחנו די גרועים בתכנון אסטרטגי, אבל אלופי העולם כשמדובר באלתורים ובחשיבה תוססת ומקורית. האמת היא שאנחנו לא משהו גם בזה. רוב הזמן, ישראלים פשוט לא טורחים לחשוב על המטרה הגדולה: לכן, כשצריך אסטרטגיה, אין לה כיוון - ודווקא כשצריך לאלתר, נדבקים להוראות. ריטואליזם.

קחו לדוגמה את מדיניות הבידודים.

לפני שבועיים, משפחה של אחד מחברי הגן של בני הפעוט ביקשה לנפוש במלון. כדי שיוכלו לעשות את זה, ילדי המשפחה נבדקו לקורונה, וכך התברר שאותו חבר לגן הוא חיובי לקורונה. המשמעות: בידוד אוטומטי לעשרה ימים לכל ילדי הגן.

העניין הוא שהילד החיובי נבדק שלוש פעמים, ורק באחת מהן נמצא חיובי. הוא מעולם לא היה במגע עם חולה מאומת. אחותו, שישנה איתו באותו החדר, נמצאה שלילית. כל הילדים בגן נבדקו פעמיים ונמצאו שליליים.

בסך הכל האירוע הזה גרר יותר מ־60 בדיקות תוך 96 שעות, וכולן שליליות (כולל, כאמור, רוב הבדיקות של אותו ילד שנמצא חיובי). אבל למשרד הבריאות זה לא שינה. ילד יצא עם בדיקת חיובית ולכן כולם צריכים להיות בבידוד.

כל הפניות וההפצרות לא שינו את הגזרה: "ככה החליטו האפידמיולוגים", היה הנימוק. אין שום פרוטוקול של קיצור בידוד בעקבות "חיובי כוזב" או בדיקה גבולית. וכך, 30 פעוטות נתקעו בבית לעשרה ימים מבלי לפגוש חברים או לקבל חינוך פורמלי.

על הנזק הנפשי שנגרם מכך - דכדוך, שעמום, רוגז, בדידות, קשיים בוויסות רגשי - כבר שמעתם די בשנה החולפת.

שלא תהיה טעות: אני לא נגד בידודים. כשבידוד הוא חלק מחשיבה אסטרטגית, הוא כלי יעיל מאוד במניעת התפרצויות קורונה ובשמירה על בריאותם של ילדים. אבל כשמדובר בכלי כל כך גורף ואגרסיבי, המערכת חייבת למצוא דרך לאפשר גמישות מחשבתית - אחרת, מי שייפגעו הם אותם ילדים עצמם.

כ־20 אלף ילדים נשלחו לבידוד בישראל. בחודשים הקרובים זה ימשיך לקרות שוב ושוב - למרות החיסונים. נדמה לי שברוב המוחץ של המקרים מדובר בהתנהלות אוטומטית – ללא שיקול דעת, וללא בחינה מקיפה של המקרה הספציפי ושל השלכות הבידוד על בריאות הנפש של הילדים הללו.

נראה שאנחנו צריכים מדיניות בידודים חדשה. וכמו במקרה של דנבר נאגטס, זו לא אשמת הנתונים, חישובי האנליטיקס או המדעניות והמדענים שאחראים להם: זו אשמתם של אנשים שפועלים על אוטומט.