מתוך המחזה הכלה וצייד הפרפרים פנאי | צילום: דניאל קמינסקי
הפקה חדשה של "הכלה וצייד הפרפרים": בין מסכה להינומה
ההפקה בתיאטרון גשר "נטענה תחושות אפוקליפטיות בהשפעה ישירה מהקורונה", אומר הבמאי יאיר שרמן
בדיוק לפני שנה היה אמור הבמאי יאיר שרמן להתחיל חזרות להפקה הראשונה שלו בתיאטרון גשר למחזה "בגדי המלך" של נסים אלוני. הוא אפילו הספיק לעשות קריאה ראשונה עם השחקנים בזום. אבל המציאות השתנתה ולא איפשרה עבודה על הצגה גדולה ומרובת שחקנים, ובמקומה בחר שרמן מחזה צנוע יותר של אלוני: "הכלה וצייד הפרפרים".
את המחזה הפיוטי כתב אלוני בשנות ה־60 בהשראת ציור של חברו הצייר ומעצב התפאורות יוסל ברגנר. בפינה שבגן הציבורי נפגשים מי וגץ. מי (אפרת בן צור) היא כלה שברחה מחתונתה, גץ (ישראל סשה דמידוב) הוא פקיד בחברת ביטוח הנוהג פעם בשבוע להקדיש אחר הצהריים לציד פרפרים. הם מנהלים ביניהם שיחה כשברקע נשמע קולו של קריין המודיע הודעות, היתרים ואיסורים, על מבקרי הגן. בהפקת הבכורה שביים אלוני עבור תיאטרון בימות ב־1967 שיחקו גילה אלמגור ויוסי בנאי.
"זה פרויקט שנבע מתוך המציאות של הקורונה”, אומר שרמן. "ניסיתי לחשוב על כל מיני חומרים שמדברים קצת על עולם אפוקליפטי, דברים שהרגשנו בסגר הראשון. המחזה אמנם מתרחש בגן ציבורי ויש בו משהו פסטורלי ורומנטי, אבל מבעד לזה יש איזו בדידות עצומה ועולם שלא ברור אם הוא קיים או לא. יש איזו מלחמה ברקע, המציאות תלושה, זה רק הקיום של שני אנשים תלושים שנפגשים במקרה במקום אבסטרקטי".
זו הצגה לשני שחקנים ותזמורת בשיתוף סימפונט רעננה שמנגנים ביציע האולם את המוזיקה שכתב אבי בנימין. הקהל (100 איש) יושב על הבמה וצופה בשחקנים שמשחקים בין המושבים באולם. "זה התחיל ממחשבה לעשות את ההצגה בחוץ בגלל המצב, אבל לא בפארק הירקון אלא במקום מאוד מוזנח. הרעיון היה להביא מחזה על שני אנשים נאיביים במציאות של חורבות והריסות. חזרנו לתיאטרון והחורבות הן בעצם אולם התיאטרון הריק”, אומר שרמן.
לרוב מלהקים שחקנית צעירה ושחקן שמבוגר ממנה בקצת לתפקידים של מי וגץ, אבל שרמן בחר במכוון בבן צור (52) ודמידוב (63), שני שחקנים ותיקים נפלאים של גשר. "רציתי להכניס ממד אחר של זמן: לא יודעים כמה זמן הכלה מסתובבת בגן, מכמה חתונות ברחה, אם קיים חתן או שזה רק בראש שלה. הם לא ממש יוצאים ונכנסים מהגן. והגן הזה הוא גם קצת בית קברות, לא רק מקום של שבילים ופרחים. כשהם הולכים, הם פוגשים את עצמם בתפקידים אחרים. זה מאוד שונה מהמקור. היה לי מדהים לעבוד איתם. זה מחזה אינטימי מאוד והם משחקים יחד למעלה משני עשורים ולא היו צריכים להתרגל אחד לשנייה, זה לא מובן מאליו".
במקביל, בימים אלה מביים שרמן את "חלום ליל קיץ" בסטודיו של יורם לוינשטיין ועורך אודישנים ל"השחף" של צ'כוב שהוא עתיד לביים בגשר. הקורונה, הוא מספר, הגיעה בדיוק כשהסתיים טור שנתי ראשון של "אשכבה" מאת חנוך לוין שביים בסין ולקראת טור שני. “עכשיו מתחילים להרגיש שינוי ולחזור למציאות של עבודה, אבל אני עדיין לא מבין מה קרה, אם חזרנו לנקודת ההתחלה. אני לא בטוח עדיין”.
הבמאי יאיר שרמן: “חשבתי על חומרים שמדברים קצת על עולם אפוקליפטי, שהרגשנו בסגר. במחזה יש משהו רומנטי, אבל מבעד לזה קיימת בדידות עצומה"