השחקן בן יוסיפוביץ' | צילום: עמית שעל
"מפלצת הזיכרון נמצאת אצל כל אחד מאיתנו"
כנכד לניצולי שואה, שאף השחקן בן יוסיפוביץ' כבר כילד לצאת למסע אל מחנות ההשמדה בפולין. בהצגה “מפלצת הזיכרון" שעיבד לספרו של ישי שריד וזיכתה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל תיאטרונטו, הוא מגלם מדריך מסעות שמתעמת עם המתרחש באותם מסעות. "הבעיה היא שמנסים לכפות עליך שם רגש אותנטי, כאילו המדד הוא אם בכית או לא"
סבתא של השחקן בן יוסיפוביץ’ שרדה את מחנה ההשמדה בירקנאו וסבא שלו ברח ממחנות העבודה, נורה בדרך ושרד. לכן יש לו דיאלוג מתמשך עם השואה עוד מילדות. את המסע לפולין עבר שלוש פעמים: כתיכוניסט, כסטודנט בסמינר הקיבוצים ובאופן עצמאי. "זה משהו שממש חיכיתי לו כל השנים. מבחינתי לצאת למסע היה יעד ידוע מראש, כמו בר מצווה. הייתי מחובר לנושא מגיל מאוד צעיר והחזקתי את הסיפור של סבא וסבתא שלי", אומר יוסיפוביץ'.
כשקרא את ספרו של ישי שריד "מפלצת הזיכרון", על חוקר שואה מדריך מסעות לפולין שמוצא עצמו מתעמת עם האופן שבו אנו הישראלים משמרים את זכר השואה, והמסקנות שאנו מסיקים מהאירוע, ומגיע בשל כך עד לשימוע שלפני פיטורים אצל יו"ר יד ושם — הוא הרגיש שהוא חייב לעבד אותו לבמה. "הרגשתי שמישהו מדבר אותי, את התחושות ואת הדילמות שלי. מהרגע הראשון ידעתי שאני חייב להתעסק עם החומר הזה ושזו חייבת להיות הצגת יחיד, כי זה מסע של אדם עם עצמו, עם הזיכרונות והטראומות. כשפניתי לישי, הוא מהר מאוד נתן אור ירוק ברוחב לב".
בפסח עלתה ההצגה "מפלצת הזיכרון" בפסטיבל תיאטרונטו בבימויו של אריאל וולף. יוסיפוביץ' גרף עליה את פרס השחקן הטוב ביותר. בתצוגת משחק מרהיבה הוא הופך את הספר לרכבת הרים של רגשות שמכווצת את הבטן והלב ומעוררת שאלות. אותו מדריך שמחנות המוות הפכו למקום העבודה והשגרה שלו, פוגש דמויות במסע שמעוררות בו קולות ודילמות מוסריות המערערות את תפיסת עולמו. בעקבות הביקוש תעלה ההצגה ב־12 באפריל בתיאטרון יפו. "בן נותן הופעה אדירה ומטלטלת", אומר שריד. "ישבתי בקהל עם אשתי והתחלתי לרעוד מהתרגשות כי זו חוויה חזקה. ראיתי על הבמה את עצמי, את הספר שלי, את הגיבור שלי. זה כמו לראות את המחשבות שלך הופכות לתלת־ממד. מלכתחילה נתתי לו יד חופשית. הייתי מעורב בשלבים המאוד ראשוניים, ואני חושב שהוא עשה עבודה מצוינת בעיבוד. ההפריה ההדדית בין ספרות לתיאטרון מאוד חשובה". "זה ביצוע וירטואוזי לעיבוד מצוין של ספר נפלא", אומרת השחקנית גילה אלמגור שניהלה את הפסטיבל שייסד בעלה יעקב אגמון שנפטר לפני כמה חודשים.
“לאורך 30 שנה שהתיאטרונטו קיים, זו ללא ספק אחת ההצגות המעולות שהיו. אני עובדת עם בן בהבימה וזה שחקן שממלא את הבמה ביכולות שלו. והנה הוא מגיע לשיאים של משחק: מרגש, מצחיק, נוגע ללב כמו ילד ענק".
להוציא את השואה מהמוזיאון
לפגישה שלנו הוא מגיע עם הספר. היו קטעים שנאלץ לוותר עליהם וחשוב לו להקריא. “המעבר מפרוזה לדרמה היה תהליך מעניין. זו צריכה להיות דרמה שהולכת קדימה, שיש לה שורה תחתונה אחרי 50 דקות. היה חשוב לנו שהיחס ליו"ר יהיה מאוד אישי, המדריך רואה בו מישהו שהיה צריך להגן עליו ולא הגן. שמנו את הדגש על זה כדי שהדרמה תהיה איזה דין וחשבון שקורה עכשיו, וזה מאפשר לדמות להילחם על חייה ברגע הזה. אני מרגיש שהסיפור הזה נמצא בתוכי, ובסופו של דבר בספר — יצרי וסוער ככל שיהיה — יש חוויה מתורבתת, אפשר להניח אותו בצד. בחוויה של במה אפשר לייצר את הדבר הזה שהצופה נשאב עם הדמות כשהדרמה שועטת קדימה".
שריד מספר שכשכתב את הספר, הוא קרא אותו תוך כדי כתיבה. “זה נכתב מלכתחילה בצורה דיבורית וראיתי את זה עולה על במה. הבאתי את זה בחשבון מראש כשכתבתי, זה ממש מזמין את זה. זה מאוד חשוב מבחינת השיח על השואה, כי צריך להפוך אותו לרלבנטי לתקופתנו, לדילמות שאנחנו נמצאים בתוכן ולבעיות המוסריות שאנחנו מתעמתים איתן. אי אפשר להשאיר את השואה בתור דבר שקפא בזמן מאחורי זכוכית במוזיאון, צריך לדבר עליה כדבר רלבנטי לכל זמן וכתמרור אזהרה שתמיד חייב לעמוד לנגד עינינו. לאמנות יש תפקיד חשוב בכך, כי אם השואה תהיה רק בספרי ההיסטוריה, ההשפעה שלה תלך ותקטן".
עבור יוסיפוביץ’ היצירה מנסה להיות תיקון לעבר של סבו וסבתו, ויש לה ערך מוסף כי היא מאירה זרקור על מהי אנושיות ומהו מוסר. “תמיד הדהים אותי שאחרי השואה אנשים המשיכו להאמין בזה שבני אדם טובים ביסודם. ניגש אליי אדם מבוגר אחרי ההצגה ואמר: ‘אתה אומר בהצגה שכדי לשרוד בעולם הזה צריך להיות קצת נאצי וזה עצוב, כי יש בזה אמת אבל לנו אסור להסכים לזה, אנחנו חייבים להאמין בטוב וללמוד לאהוב’. זה הזכיר לי את סבא שלי שתמיד אמר שאדם צריך להיות בן אדם".
הרבה טיוטות עברו במחשב עד לגרסה הסופית, וגם ההצגה עברה שינוי משמעותי. במקור היתה אמורה לעלות בשנה שעברה ובעקבות הקורונה נדחתה. “כשאריאל ואני חזרנו לחומר, תהיתי אם יש לי כוחות לחזור, כי התחושה היתה קצת שזה שייך לחיים קודמים. אמרנו: חייבים להתייחס לזה כאל יצירה חדשה מעכשיו ולא לשחזר. אין אדם שלא הרגיש בשנה הזאת את תחושת הבדידות והריקנות וזה מה שגרם לנו לנקות הכל מהבמה, מהתפאורה שתוכננה להיות, וזה עוד יותר הדגיש את הסיפור. הוא ממלא את הריק בחוויות שלו. העיצוב והמוזיקה הלכו לכיוון אחר לחלוטין. ההצגה לא היתה כזו חזקה אם לא היו בה כל המרכיבים כמו הווידיאו והמוזיקה".
לייט נייט שואה שיצא משליטה
על הבמה החשופה ניצב ארון עם סמל יד ושם ובתוכו טלוויזיה שבה מוקרן השימוע בלייב וקטעי זיכרונות המחדדים את הטראומה. על אף שאין תפאורה של גדרות תיל, צריפים והשלט המוכר “העבודה משחררת", כל אלה נוכחים שם מאוד, המראות כבר חרותים בזיכרון ובדמיון של הצופה הישראלי. “מפלצת הזיכרון קיימת אצל כולנו, זה מאוד מרגש אותי שאנשים אומרים לי את זה".
יוסיפוביץ’ (30) גרף שבחים עוד כשהיה סטודנט בסמינר הקיבוצים ולוהק לתפקיד המלט בבימוי מאור זגורי. תיאטרון הבימה אימץ את ההצגה ואותו ומאז השתתף בין השאר ב"קוריולנוס", “לבד בברלין", 1984" ו"הילד חולם". צופי הטלוויזיה מכירים אותו כעמית מ"על הספקטרום" ושראל מ"חזרות".
זו לא יצירת השואה הראשונה שלו. לפני כמה שנים הריץ בבר גיורא עם חבריו מהסמינר כרמל נצר ואודי ברינדט את “בירה ונזכירה", ערב סאטירי חריף על מנחה לייט נייט שמנסה לעשות ספיישל על זיכרון השואה שיוצא משליטה. בהמשך נסעו לפולין לצלם סדרת רשת סאטירית “המסע לפולין", על חוויות שונות של תלמידים ופרק אחד על המדריכה. “מצאנו את עצמנו שלושתנו לבד במיידנק, מתחיל להחשיך, אף אחד לא מוציא אותנו משם, זו היתה חוויה סוריאליסטית. לצד זה נסענו למקומות של המשפחות שלנו אז זה לקח אותנו למקום אישי והיתה חוויה מטלטלת חזקה".
זו היתה הפעם השלישית שלו במסע לפולין. “כתלמיד, דווקא הרגעים שבהם לקחתי צעד אחורה היו כשהרגשתי שמנסים לכפות עליי רגש לא אותנטי. כסטודנט עברתי מסע שכלתני יותר, שהרגש עלה בו רק מתוך הסיפורים הפרטיים שלנו. אני חושב שצריך למצוא את הדרך המדויקת לצאת למסעות האלה ולא לנסות לכפות איזה רגש. המדד הוא לא אם בכית או לא".
שריד סבור שגיל 17 אינו מתאים לקחת נערים ונערות למסע. “על זה הספר וההצגה. על המסרים שמועברים במסעות האלה. אם המסר היחיד הוא שצריך להיות חזקים, לא צריך לנסוע בשביל זה לפולין. זה לא יכול להיות המסר היחיד של השואה, אחרת עושים עוול לקורבנות. לשואה יש מסר אנושי הרבה יותר רחב מאשר עניין הכוח. אנחנו כבר אנשים חזקים, כבר לא רק קורבנות, לא רק מסכנים חסרי אונים — ועכשיו יש לנו אחריות שבאה ביחד עם הכוח".