אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
 הפסיכיאטר ששוחרר מדכאו והפך ל"סבא של הפסיכולוגיה החיובית" איור: איגור טפיקין

הפסיכיאטר ששוחרר מדכאו והפך ל"סבא של הפסיכולוגיה החיובית"

תשעה חודשים בלבד אחרי שהפסיכיאטר האוסטרי ויקטור פראנקל שוחרר מדכאו, כשכמעט כל בני משפחתו נרצחו, הוא יצא בסדרת הרצאות שאוגדו לספר "כן לחיים למרות הכל". הספר נשכח ונעלם ורק עתה רואה אור מחדש. פראנקל מתגלה בו כ"סבא של הפסיכולוגיה החיובית", האיש שתמיד שאל "למה העולם מצפה ממני", במקום "למה אני מצפה מהעולם"

08.04.2021, 07:10 | שירי לב-ארי

זמן קצר לפני שארה”ב נכנסה למלחמת העולם השנייה, ב־1941, זומן הנוירולוג והפסיכיאטר היהודי ויקטור פראנקל לקונסוליה האמריקאית בווינה לאסוף את הוויזה שביקש. הוא היה המום. הנה יש לו הזדמנות להגר מהמולדת המדממת, ואפילו להפיץ באמריקה ובעולם כולו את בשורת הלוגותרפיה שפיתח. אבל מיד עלתה בו הדילמה: מה יהיה על הוריו? כל עוד הוא שם, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים רוטשילד בעיר, הוא מוגן והם מוגנים. אבל אם יהגר — הם ייעזבו לגורלם.

פראנקל התלבט רבות באותו יום. הוא הכניס את הטלאי הצהוב לתיק המסמכים ונכנס לקתדרלת סטפן לשמוע את הקונצרט השבועי, אולי יקבל השראה. זה לא עזר. כשחזר הביתה, ראה אבן גדולה מונחת על שולחן בסלון. אביו סיפר לו שטייל בשכונה וראה את הריסות בית הכנסת, והאבן הזאת בלטה, נראתה לו קדושה. פראנקל התבונן והבחין באות עברית מוזהבת מוטבעת בה. "מיד הבנתי", אמר אביו, "שזו חתיכה מלוחות הברית שהיו תלויים מעל ארון הקודש. ואני גם יכול לומר לך", הוסיף האב, "איזה דיבר מייצגת האות הזאת". הדיבר היה: כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. פראנקל נשאר בווינה.


ויקטור פראנקל, איור: איגור טפיקין ויקטור פראנקל | איור: איגור טפיקין ויקטור פראנקל, איור: איגור טפיקין


ויקטור פראנקל ידוע בעולם בזכות ספרו "האדם מחפש משמעות" שפרסם אחרי המלחמה, ונמכר בכ־10 מיליון עותקים ברחבי העולם (ובקרוב גם יעובד לסרט). הוא ידוע גם בזכות הלוגותרפיה, שיטת טיפול שפיתח, המבוססת על מציאת מאגרי משמעות בחייו של אדם. 

הוא נולד ב־1905, למד רפואה, היה מיודד עם זיגמונד פרויד ובהשפעתו הלך לכיוון הפסיכיאטריה. ב־1942 הועבר עם משפחתו למחנה הריכוז טרזין, ומשם נשלח עם אשתו ההרה לאושוויץ. היא מתה שם, והוא הועבר לעוד שני מחנות ריכוז. באחד עבד עבודות כפייה ובשני, ליד דכאו, שימש כרופא, עד שחרור המחנה.

כמעט כל משפחתו נספתה בשואה. לאחר המלחמה השלים פראנקל תואר דוקטור בפילוסופיה, ניהל עשרות שנים את המרפאה הנוירולוגית בווינה, נישא בשנית והפך אב לבת. הוא מת בווינה ב־1997.

רוח האדם לא תיפגע

ב"האדם מחפש משמעות" תיאר כיצד נהג לצעוד מחוץ למרפאה במחנה ומדמיין את עצמו מרצה על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". או איך כדי להתגבר על מחלת הטיפוס היה חוזר שוב ושוב על תוכניתו לשחזר את כתב היד של ספרו "הרופא והנפש", שנלקח ממנו באושוויץ ואבד.

כעת רואה אור בעברית ספרו של פראנקל "כן לחיים למרות הכל" (הוצאת כנרת־זמורה), המבוסס על הרצאות שנתן ב־1946, תשעה חודשים אחרי שיצא מהמחנות. פראנקל פרסם אותו אצל מו"ל גרמני קטן, ומאז הספר נעלם והדפסתו הופסקה. רק לאחרונה גילה המו"ל את הספר מחדש, וכעת הוא מתפרסם לראשונה מחוץ לגרמניה (עם הקדמה של הפסיכולוג האמריקאי דניאל גולמן). 

"סגולה מיוחדת היא באדם שאין הוא יכול להתקיים אלא אם כן הוא צופה אל העתיד. זה מקור ישועו ברגעים הקשים ביותר של קיומו", כתב פראנקל. בספר הוא מבצע "מהפכה קופרניקאית": הופך את השאלה הקיומית ב־180 מעלות. במקום "למה אני יכול לצפות מן החיים", הוא שואל: "למה החיים מצפים ממני?", כלומר איזו משימה בחיים מצפה לי.

בעוד פרויד התעסק בחלקים הנמוכים יותר של הנפש, פראנקל הדגיש דווקא את יכולת ההתעלות שבאדם, את הצורך שלו במשמעות, את יכולתו לאהוב. ובעוד אינלקטואלים יהודים אחרים שנרדפו על ידי השלטון הנאצי, שמו קץ לחייהם, כל אחד מסיבותיו הוא ובשלב אחר בחייו, ולטר בנימין, סטפן צווייג, פרימו לוי ופאול צלאן — פראנקל בחר בחיים. 

"מגיל צעיר הוא שאל את עצמו שאלות על סופיות החיים, והאם העובדה שהחיים סופיים גורמת לאובדן המשמעות שלהם", אומרת ד"ר פנינית רוסו־נצר, ראש החוג לחינוך במכללת אחווה, ראש תוכנית ההכשרה ללוגותרפיה וראש מכון מצפן. "זו היתה קריאת תיגר מול המורים שלו, פרויד ואלפרד אדלר, שדיברו על האדם באופן דטרמיניסטי. הוא חשב שרוח האדם לא יכולה להיפגע. חלק מזה אולי היה אצלו עוד לפני המחנות, ויצר איזה חוסן פנימי ויכולת למצוא תקווה  זה לא מאפיין רק אותו, היו עוד אנשים רוחניים כמוהו, למשל היהודייה ההולנדית אתי הילסום”. הילסום שנרצחה באושוויץ, וביומניה שהתפרסמו כספר “השמים שבתוכי” היא לא מתארת רק את החיים תחת רדיפה אלא גם כמסע רוחני ונסיון להתעלות ואפשר ללמוד מהם על תושייה בשעת משבר.



ד"ר פנינית רוסו־נצר ד"ר פנינית רוסו־נצר ד"ר פנינית רוסו־נצר


לכל אדם יש אושוויץ משלו, סבר פראנקל, וכל אחד מאיתנו צריך לפעמים להגיד כן לחיים למרות הכל. "יש תחום שלם של מחקר: צמיחה פוסט־טראומטית", מסבירה רוסו־נצר, "כלומר אנשים מול מצב של משבר או טראומה יכולים לחזור למצב הקודם, ואפילו להגיע הרבה מעבר למה שהיה קודם. נפגעי טרור, נפגעי התעללות מינית ופגיעות פיזיות שונות. פראנקל חזה את זה לפני 100 שנה”.

הפסיכולוגיה החיובית היום מאוד רווחת, אבל פראנקל היה שם קודם. 

"פראנקל נחשב לסבא של הפסיכולוגיה החיובית. הוא שילב בין הפסיכולוגיה ההומניסטית והפסיכולוגיה הקיומית. הוא קרא לזה 'אופטימיות טראגית': גם במצבי קצה יש מרחב בחירה, כלומר מה שאי אפשר לקחת ממני זה איך להגיב למה שקורה לי. הפסיכולוגיה במשך הרבה שנים התמקדה בפתולוגיה של הנפש, ובמעבר על הציר ממינוס לאפס. הפסיכולוגיה החיובית לימדה אותנו שאפשר להגיע לפלוס. פראנקל דיבר על החיים בשלמותם שכוללים גם רגעים חיוביים אבל גם קושי, סבל, מאמץ, תסכול. המרדף אחר האושר מביא ליותר אומללות וליותר בדידות. לעומת זאת אפשר לצמוח דווקא ממצבים קשים. לכן התבוננות שלמה על חיי אדם מביאה בחשבון הכל".

שלושה נתיבי חיים

כשמדברים על משמעות, הכוונה היא לא למצוא את משמעות החיים, מושג תיאולוגי או פילוסופי, אלא לחוות משמעות בתוך החיים השוטפים. "הרבה פעמים משמעות מחוברת לסבל", אומרת רוסו־נצר, "אנשים מתחילים לשאול שאלות על משמעות רק כשהם נמצאים במצבי קצה. אבל המפתח לרווחה בחיים זה משמעות בתוך החיים. פראנקל דיבר על שלושה נתיבי משמעות שמחוברים לחיים כאן ועכשיו, ושלושתם מבטאים חריגה מהעיסוק בעצמי: נתיב החוויה — להיות בדיאלוג עם העולם, עם הטבע, לראות יופי, להיות פתוח, נוכח, במערכות יחסים, בחשיפה לאמנות, לחוות את העולם שמחוץ לי; נתיב היצירה — לא רק מה אני מקבלת מהעולם אלא מה אני נותנת עולם, טביעת החותם שלי, הייחודיות שלי, המפגש הייחודי בין האדם החד־פעמי לעולם החד־פעמי בכל מקום שיש לי בו תרומה: בעשייה, ביצירה, בהתנדבות; והנתיב השלישי הוא בהתייחסות למציאות ונקיטת עמדה כלפיה. במצבים שאי אפשר לשנות, או מול סבל — שם אנחנו יכולים לחרוג מעבר לנסיבות כדי למצוא משמעות לחיים”.

אבל מי שנמצא עמוק בתוך הבור קשה לו לראות יופי או לחשוב על העתיד. 

"העיקרון הוא ביכולת למצוא מטרה — בשביל מה לקום בבוקר. מחקר שנעשה עם חולים סופניים גילה שגם הם, למרות הייאוש, יכולים להתחבר למטרות קטנות, למשאבים שיש להם כמו דמיון, הומור, התרסה. רגל אחת נמצאת בחוויה החיה של הרגע, בדיכאון, בריק; ורגל שנייה נמצאת במרחב הפוטנציאל, מרחב הבחירה, והרגל הזאת תמשוך את האדם למה שכן אפשרי. האדם הוא לא רק נפש ולא רק גוף, הוא רוח: הרוח אינה יכולה לחלות, היא הגרעין הבריא באדם, והיא יכולה לעזור לו להיזכר בערכים שלו, במה שבאמת חשוב לו".




שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות