ספר ראשון ליניב שמעוני: "כשהבנתי שהרובוט הוא טוב, הכל הסתדר"

גידי הוא ילד צנום שלומד בכיתה ה’ בבית ספר בתל אביב. השנה היא 1989, טרום ימי הטלפונים הסלולריים. בכל יום בדרך הביתה מציקים לו הבריונים של השכבה, הילדה שהוא מחבב לא כל כך שמה לב אליו וההורים שלו עסוקים בעיקר באחות הקטנה שאמורה להיוולד לו בקרוב. באחת המנוסות שלו מהילדים הוא נקלע לחצר הגרוטאות של אלדר הזקן המוזר, אחד כזה שילדים מפחדים ממנו אבל גידי מוצא אצלו נחמה. מדי יום הוא מגיע אליו לחצר ובונה רובוט שהופך להיות האח הגדול שלו.

זה סיפור המסגרת של ספר הקומיקס החדש "אח מפח" מאת יניב שמעוני בהוצאת כנרת־זמורה. שמעוני, אנימטור וקומיקסאי, חתן פרס מוזיאון ישראל לאיור ספרי ילדים, הידועים בהם "הרפתקאות דוד אריה", "הסיפור המושלם" ו"ילדי בית העץ". "אח מפח" היא היצירה הספרותית הראשונה שהוא חתום בה גם על הכתיבה וגם על האיור. 

"מאיירים הם אנשים שמספרים לעצמם סיפורים והסיפור הזה קפץ לי לראש כבר לפני עשר שנים", מספר שמעוני. "היו לו התחלה, אמצע וסוף בלי הפרטים הקטנים. ואז הגיעה הקורונה ופתאם היומן התרוקן מפגישות. ישבתי במאורה שלי ונתתי עבודה. הייתי נעול בעולם שלי וזה היה תהליך מרומם רוח וסיזיפי, זה כמו לחפור מנהרה בכפית, פריים ועוד פריים. עם זאת, הרגשתי אופוריה ושאלתי את עצמי איך אחזור לעבודה רגילה".

גידי הוא בן דמותך?

“לא ממש. היתה לי ילדות מקסימה, עולם פנימי עשיר וכל הזמן ציירתי. גידי הוא הרכבה של כמה טיפוסים של חברים שלי מהילדות. גדלתי ברמת גן ובזמנו היו בה הרבה בתים נטושים וחצרות מלאות גרוטאות לא ידעו מה קורה בפנים. היינו פורצים לבתים נטושים, נפלנו דרך גגות רעפים, אני לא יודע איך נשארנו בחיים. היינו כל הזמן ברחוב וגם הספר מתנהל כולו ברחוב. הזקן הוא בהשראת בעל המכולת שלנו, היה לו מספר על היד והייתי מסתכל עליו במבט שבין פחד להערצה. הבסיס לדמות הגיבור היתה של ילד שרוצה אח גדול וכשהתחלתי לכתוב הדבקתי שברי זיכרונות.  תמיד אהבתי לצייר רובוטים וכשהבנתי שהוא יהיה האח הגדול של גידי, הוא הפך ללא אלים ורגיש והכל הסתדר". 

התהליך היה קל או קשה יותר מלעבוד עם כותבים אחרים?

“מצד אחד, זה קל יותר כי אתה חי בעולם שאתה המצאת ומכיר את הדמויות. מצד שני, זה קשה כי אף שאני משקיע ומכבד תמיד עבודות של אחרים, כשאני משרת את הנרטיב של עצמי, אני הרבה יותר מושקע בזה רגשית”. 

מתוך “אח מפח" של יניב שמעוני. "מאיירים הם אנשים שמספרים לעצמם סיפורים והסיפור הזה קפץ לי לראש כבר לפני עשור" | איור: יניב שמעוני

כעת שמעוני עסוק במחשבות ראשונות על ספר שני בסדרה, והוא עובד ביחד עם חבר על סרט אנימציה באורך מלא על תקופת “הסזון” והמאבקים בין המחתרות לפני קום המדינה. “אנחנו חיים על האתוס שהתאחדנו ונלחמנו והקמנו מדינה, אבל מה שהיה כאן זו סביבה מלוכלכת שבה כולם נלחמו בכולם".

ומה עם לאייר או לכתוב ספר למבוגרים?

“יכול מאוד להיות שזה יקרה. לצערי, לא אוהבים כאן לאייר ספרי מבוגרים וזה צריך להשתנות. זה כמו שסרטי אנימציה משויכים תמיד לילדים, זו דעה קדומה. יום אחד נפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת".