מאבק סביבתי, לא על חשבון האויגורים החלשים

יש הרבה מקומות שלא הייתם רוצים לחיות בהם עכשיו, או בכלל. ברזיל, שנמצאת בשיאה של התפרצות הקורונה, קוריאה הצפונית, רצועת עזה. וגבוה גבוה ברשימה נמצא מחוז שינג'יאנג בצפון־מערב סין, מקום מושבו של מרבית בני המיעוט האויגורי במדינה.  

כחלק מהמאמצים "להטמיע" את האוכלוסיה המוסלמית ברובה בחברה הסינית, הפכה המדינה הטוטליטרית את המחוז למדינת משטרה עתידנית. החל מסריקות ביומטריות שמגיעות עד לאברים הפנימיים, עבור ברישות רחובות במערך של מצלמות זיהוי פנים ועד לשימוש בבינה מלאכותית לזיהוי גורמים קיצוניים ושליחתם למחנות חינוך מחדש. בשנה האחרונה עלה למודעות הבינלאומית הקשר והסיוע הערבי לדיכוי האוכלוסיה האויגורית, שהוגדר על ידי מומחים רבים כ"ג'נוסייד". בין אם מדובר בחברות שמוכרות לסין טכנולוגיות שמסייעות להעצים את הריגול והניטור שתחתו מצויה האוכלוסיה, ובין אם מדובר בחברות שנהנות ישירות מהדיכוי הודות לעובדי כפייה (או, במילה פחות מכובסת, עבדים בבעלות המדינה) שמועסקים במפעלים המייצרים עבורן.

אויגוריות מפגינות נגד סין באיסטנבול | צילום: איי אף פי

בשנה שעברה נחשף שהשלטונות בסין החלו לשלוח אויגורים לעבודות כפייה במפעלים שמספקים מוצרים או רכיבים לחברות מקומיות ומערביות, בהן מוכרות מאוד כמו אפל. העבודה מתבצעת תחת איומים, תוך ניטור מתמיד באמצעים דיגיטליים והגבלת חופש התנועה. העובדים האויגורים מופרדים מהשאר, משוכנים במעונות ייעודיים ומועברים למפעלים ברכבות ייעודיות. תנאי העבודה כוללים ניהול "צבאי" ואיסור על קיום מנהגים דתיים. מדובר, למעשה, בעבדות מודרנית של מיעוט נטול זכויות בשירות משטר טוטליטרי.

עתה עולה לכותרות היבט חדש של ג'נוסייד האויגורים, הקשר שלו למערב, וההשפעה שיכולה להיות לו על עתיד העולם. לא פחות. מעבר לאנרגיות מתחדשות, ובכללן אנרגיה סולארית, הוא רכיב מהותי במאמצים לבלום את משבר האקלים. ואולם, מתברר, כמחצית מאספקת הפוליסיליקון, רכיב חיוני במרבית הפאנלים הסולאריים, מגיעה משינג'יאנג.

גורמים בתעשייה חוששים גם, שפוליסיליקון ורכיבים חיוניים אחרים מסופקים למערב באדיבות של עבדי מדינה. בהתאם, יצרניות מתחילות למצוא מקורות אחרים לחומרים שנחוצים להן.

לא מדובר יהיה במהלך קל, או זול. פיתוח מקורות פוליסיליקון חלופיים יהיה כרוך בעלויות גבוהות ויוביל לעיכובים בפריסה הקריטית של תשתיות אנרגיה סולארית בכל העולם.

לרוב, השקפתי היא שמשבר האקלים הוא סכנה משמעותית כל כך לעתיד המין האנושי, שהטיפול בו צריך לקבל עדיפות על פני בעיות אחרות ולרמוס אותן כשמתעורר קונפליקט. זה לא המקרה כאן. קיים קשר היסטורי בין אי־צדק סביבתי לאי־צדק חברתי. בין אם מדובר בבירוא יערות טרופיים שמצמצם שטחי מחיה של שבטים ילידים באמזונס, מכרות של מתכות ואבנים יקרות שהורסים את הסביבה וכרוכים בניצול מסיבי של העובדים, או מדיניות שדאגה להקמת מפעלים מזהמים בשכונות של שחורים ולטינים בארה"ב.

בבואנו לתקן את הנזקים הכבדים שגרמנו לכדור הארץ, אנחנו לא יכולים להתעלם מהפגיעה הלא־מידתית שהם יצרו בעבור אוכלוסיות מוחלשות, מכיוון שהן אלו שנושאות בנטל העיקרי של פגיעה זו. תיקון הנזקים על חשבונן, תוך חיזוק הפגיעה בהן, עלול להוביל להרס ונזק סביבתי נוספים. 

בהקשר זה, מצבם של האויגורים אינו שונה מזה של המיעוטים בארה"ב, השבטים באמזונס או עובדי המכרות באפריקה. הם לא צריכים להפוך לקורבן הבא של המאבק הסביבתי. זה אולי יהיה יקר יותר בהתחלה, יצור עיכובים בלו"ז שהוא גם כך סובל מפיגורים משמעותיים, אבל בטווח הארוך זה ישתלם. את משבר האקלים נשרוד כולנו ביחד, או בכלל לא.