אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"השאלה היא עד כמה רחוק נסכים ללכת כדי להגן על הזכות לפרטיות" צילום: שאטרסטוק

"השאלה היא עד כמה רחוק נסכים ללכת כדי להגן על הזכות לפרטיות"

כך אומרת בראיון לכלכליסט פרופ' איימי גאיה, מביה"ס למשפטים של אוניברסיטת טוליין בניו אורלינס, בראיון בנושא הזכות לפרטיות. לדבריה, "תפיסת הטכנולוגיה של צעירים מאוד שונה משלי. הם באמת מאמינים שהפינה שלהם ברשת היא כמו הפינה שלהם במסעדה. זה משהו שבתי המשפט בארה"ב רק מתחילים להתעסק אתו"

14.04.2021, 09:03 | עומר כביר

אם גיסתו של עורך הדין הבוסטוני סמואל וורן לא היתה עומדת באותו יום גורלי בינואר 1886 בדלת ביתו ומברכת אורחים שהגיעו לארוחה חגיגית, ייתכן מאוד שלא היינו מדברים היום על חשיבות הזכות לפרטיות. אבל לי בייארד כן עמדה ליד הדלת, סבלה מהקור העז שבחוץ, ומתה מאוחר יותר באותו הלילה. 


קראו עוד בכלכליסט:


ושרשרת האירועים שהוצתה בעקבות כך הובילה לכתיבת אחד המאמרים המשפטיים החשובים בהיסטוריה של הפרטיות בארה"ב, שקידד וניסח בקווים ברורים את מה שהיה קודם לכן רק תפיסה משפטית מעורפלת: הזכות לפרטיות. 


פרטיות, צילום: שאטרסטוק פרטיות | צילום: שאטרסטוק פרטיות, צילום: שאטרסטוק


המאמר הזה, שכתב וורן ב-1890 עם שותפו לואיס ברנדייס, מי שיהיה לימים אחד השופטים החשובים והמשפיעים בבית המשפט העליון של ארה"ב, הגדיר לראשונה את המושג "הזכות לפרטיות", חזה פיתוחים טכנולוגיים שיהיו רלוונטיים לדיונים בנושא רק קרוב למאה שנים מאוחר יותר.

מוקדם יותר השבוע כתבתי כאן על ההבדלים בתפיסת הזכות לפרטיות בין הורים מודרניים לילדיהם. הבדלי התפיסה, השינויים בגישה לזכות מסוימת, למושג מסוים, אינם דבר חדש. כמו שכל היסטוריון יוכל לספר לכם, לכל דבר יש היסטוריה. לא רק למדינות, אנשים וחברות אלא גם לחפצים ואפילו מושגים. איך אנחנו מבינים אותם, איך דורות קודמים הבינו אותם, איך אנחנו רואים את ההבנה של דורות קודמים, שום דבר לא קבוע, הכל משתנה בהתאם לזמן, למקום ולחברה. אפילו ההבנה של מושגים לכאורה בסיסיים ואוניברסליים כמו "ילדות" השתנתה לאורך ההיסטוריה.

(בהקשר זה, למתעניינים מומלץ לקרוא את ספריהן של כלת פרס ישראל פרופ' שולמית שחר "ילדות בימי הביניים" , ושל פרופ' אלישבע באומגרטן "אמהות וילדים: חיי משפחה באשכנז בימי הביניים", ולהתרחק מספרו של פיליפ אריאס, שפורסם באנגלית תחת השם Centuries of Childhood).

בהתאם, גם לזכות לפרטיות יש היסטוריה. ההבנה שלה ועצם ההכרה בה השתנו לאורך השנים, כפי שסיפרה  לדו"ח טכנולוגי פרופ' איימי גאיה (Gajda), מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת טוליין בניו אורלינס. "המושג פרטיות לא קיים כל כך בארה"ב לפני 1890", אמרה גאיה שספרה, The Secret History of the Right to Privacy, צפוי להתפרסם בהמשך השנה. "עם זאת, בהחלטות בתי משפט נפסק שלאנשים יש זכות שמידע מסוים עליהם לא יפורסם. הם לא אמרו שלפרטים יש זכות לפרטיות, הם לא השתמשו בשפה הזו, פעמים רבות הם לא השתמשו במילה פרטיות. אבל יש כמה תיקים שבהם הוכרע שלאנשים יש זכות למנוע מאחרים לחדור לחיים הפרטיים שלהם. לרוב, באמצעות פרסום מידע אמיתי עליהם. וורן וברנדייס בנו על הרעיונות האלו".

לואיס ברנדייס היה לימים שופט בולט ומשפיע בבית המשפט העליון של ארה"ב, אבל כשוורן והוא כתבו את המאמר היו השניים שותפים במשרד עורכי דין בבוסטון. ולדברי גאיה, הראשון להתעניין בתחום היה דווקא וורן. "הוא סבל מפלישות חמורות לפרטיות שלו ושל משפחתו", היא הסבירה. "אשתו, מייבל בייארד, היתה הבת של תומאס בייארד, מזכיר המדינה של הנשיא גרובר קליבלנד. אז לא רק שהיה סיקור פוליטי של המשפחה של אשתו של וורן, היה גם מה שהיום היינו רואים, אני לא רוצה להגיד רכילות כי זו לא באמת רכילות, יותר כמו חדשות חברה. מכיוון שהיא היתה הבת של מזכיר המדינה, עיתונאים דיווחו על ארוחות חגיגיות שערכו, את מי הם אירחו לארוחה, לאיפה הם טיילו ועם מי. הסיקור הזה עצבן את וורן. ואז התרחשו שתי טרגדיות במשפחה של אשתו.

"הראשונה המוות של גיסתו, האחות של אשתו. היו לה בעיות לב, ובעיתונים נטען שהיא הוצבה קרוב מדי לדלת כדי לברך אורחים במסיבה, ומתה באופן פתאומי אחרי המסיבה והמשפחה מצאה את גופתה למחרת בבוקר. עיתונאים האשימו את האם, חמתו של סם וורן, ואמרו שהיא היתה צריכה לברך את האורחים בדלת. כמה ימים מאוחר יותר, גם היא מתה. שני מקרי המוות הללו הובילו לסיקור מקיף בעיתונות של איך המשפחות גילו את הגופות, מה המשפחות עשו בתגובה, העצב שלהן ממות בני המשפחה שלהן. הסיקור, כעיתונאית לשעבר, נראה לי פולשני יותר מכפי שאנחנו רגילים כיום. הסיקור הזה, סיקור פולשני מוכוון מוות, לצד טורי החברה המעצבנים, דרבנו את וורן להציע לברנדייס לכתוב יחד את המאמר".


פרטיות, צילום: שאטרסטוק פרטיות | צילום: שאטרסטוק פרטיות, צילום: שאטרסטוק


מה העקרונות שהם הציגו במאמר?

"וורן וברנדייס ישבו יחד ב-1890 וכתבו מאמר להרווארד לואו ריוויו בשם 'הזכות לפרטיות'. הם טענו בו שהזכות לפרטיות עדיין לא קיימת בארה"ב והסבירו איך הם רוצים לראות אותה. הם סברו שיש יותר מדי פלישות לפרטיות מצד עיתונים בארה"ב, והמיקוד שלהם היה במדיה ואיך המדיה פולשת לפרטיות ומדווחת על רכילות משפחתית. הם השתמשו במלה 'רכילות' כמה פעמים במאמר. הם גם מאוד דאגו מטכנולוגיה. הם שיערו שמה שכיום נלחש בארונות יוכרז מהגגות, כי לעיתונאים ואחרים תהיה טכנולוגיה חדשה שתאפשר את זה. הם חזו מצלמות נסתרות בשירותים ציבוריים ודברים דומים. הם דאגו מאוד מהאופן שבו העיתונות באותה עת תורמת לפגיעה בפרטיות. הם דאגו מטכנולוגיה, ומה עיתונאים ואנשים אחרים יעשו עם מכשירים שיאפשר להם לצותת ולדווח על מה שהם שומעים".

מה היו ההשפעות של המאמר?

"מיד אחרי שהמאמר פורסם, הוא לא היה מוכר מאוד. אבל התיקים הראשונים שהכירו בזכות לפרטיות, התייחסו לאזכור האגבי במאמר בנוגע לשימוש בתמונות של אנשים בפרסומות. בארה"ב, בראשית המאה ה-20, מפרסמים נהגו להשתמש בתמונות של אנשים ללא רשותם. תביעות שהוגשו בעקבות מקרים כאלו היו הראשונות שעשו שימוש במונח 'הזכות לפרטיות'".

וורן התאבד ב-1910, ומשפחתו הסתירה מהעיתונות את סיבת המוות ואף את מועד המוות, ייתכן מכיוון שחששה מסיקור מציצני כמו זה שנכוותה ממנו בעבר. שש שנים מאוחר יותר, נשיא ארה"ב וודרו ווילסון מינה את ברנדייס לבית המשפט העליון של ארה"ב.

"אחת החלטות המיעוט המפורסמות של ברנדייס היא בתיק בשם  אולמסטד נגד ארה"ב מ-1926", אמרה גאיה. "זה תיק שעסק בציתות ממשלתי, בדרישה של אזרחים לבטל הרשעות פליליות שהתקבלו על סמך ראיות שהושגו באמצעות ציתות לשיחות טלפון פרטיו. השאלה על הפר היתה עד איפה יכולה המשטרה להגיע בחקירת פשע. בית המשפט חשב שזה בסדר גמור שהממשלה מתחברת לטלפונים של אנשים ללא צו, וככה פסקו רוב השופטים. אבל ברנדייס התנגד, והשתמש בחוות דעת המיעוט שלו באותם טיעונים שהעלה במאמר שלו מ-1890.

"השפה רחבה מספיק כדי להציע זכות כללית לפרטיות. זו שפה יפה מאוד, שניתן להשתמש בה הן בטיעונים נגד מעקב ממשלתי והן בטיעונים נגד חדירה של גורמים פרטיים לפרטיות. אני מאמינה שהוא התכוון שיעשה שימוש כפול בטיעונים שלו. לא רק כדי למנוע מהממשלה לעשות את מה שהיא עושה, אלא גם למנוע פגיעה כללית יותר בפרטיות. אז למרות שזה היה תיק פלילי שעסק בסמכויות הממשלה, הטיעונים של ברנדייס רלוונטיים למה שאנחנו חווים כיום, גם מחוץ לפעולות של המדינה".

פסיקה זו של בית המשפט העליון נהפכה בסופו של דבר בהחלטה של בית המשפט מ-1967, שבין השאר מצוטט בטיעוניה את המאמר של וורן וברנדייס מ-1890. 77 שנה אחרי שהעלה על כתב את הזכות לפרטיות ו-40 שנה אחרי שמצא את עצמו בעמדת מיעוט בנושא, קיבל בית המשפט העליון את עמדתו שלל וורן והרחיב את ההגנות של אזרחים אמריקאים מפני חיפוש ללא צו בית משפט.

מה היו ההתפתחויות הבולטות עד סוף המאה ה-20?

"בית המשפט העליון הכריע בכמה תיקים שבתנאים מסוימים מותר לעיתונים לפרסם דברים מסוימים, והתפתחה תפיסה שניתן לפרסם כל מידע שהוא אמת. אבל בשנות ה-90, עם העלייה של הטלוויזיה הרב-ערוצית ותוכניות הריאליטי, לבתי המשפט התחיל להמאס מזה. הם היו מוטרדים מהדברים שהתקשורת מדווחת עליהם, מהשימוש שהיא עושה בטכנולוגיה, ופסקו נגדה. למרות שבשנות ה-70 וה-80 היו פסיקות מתירות של בית המשפט, בשנות ה-90 ערכאות נמוכות יותר דחפו נגד העיתונות באותם ימים, כפי שברנדייס טען ב-1890".

אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר קשורה לתוכנית התחקירים הסנסציונית To Catch a Predator של רשת NBC. בתוכנית זו, בוצעו תרגילי עוקץ לפדופילים לכאורה, במסגרתם תחקירנים התחזו לקטינים בצ'טים מקוונים, שם פנו אליהם "כוכבי" התוכנית ששידלו אותם לפגישה. כשהגיעו למקום המפגש לא מצאו הטורפים המיניים קטינים תמימים אלא שוטרים ומצלמות שתעדו את רגע המעצר.

"אחד הגברים האלו, לואיס קונרד, עוזר תובע מחוזי בטקסס, התאבד בעקבות חשיפתו בתוכנית. אחותו תבעה את NBC בטענה לפגיעה בפרטיות וגרימה מכוונת של מצוקה נפשית, דין נזיקין שאפשר לתבוע לפיו במסגרת פגיעה בפרטיות. בית המשפט פסק שהאחות לא יכולה לתבוע על פגיעה בזכות לפרטיות, כי היא עצמה לא נפגעה, ושהזכות של קונרד לפרטיות מתה אתו. אבל בית המשפט קיבל את הטענה בנושא גרימת המצוקה הנפשית, שההתנהגות הרעה של הרשת היתה פוגענית. זה היה מזעזע, כי מאוד קשה להוכיח טיעון כזה, וכלי התקשורת הופתעו מהתוצאה. זו דוגמה נפלאה, עוד לפני השינוי המשמעותי עם האינטרנט, להחלטה נגד כלי תקשורת שבודק את הגבולות. השופטים החליטו בדיוק כפי שברנדייס היה רוצה שיחליטו, ופסקו שהרשת הלכה רחוק מדי".

היום אנחנו במצב שבו החששות של וורן וברנדייס נראים ממש קטנים. אולי מישהו יאזין לך כשתדבר בארון. המצב היום חמור הרבה יותר מכפי שהם דמיינו.

"במובן מסוים, זה ביטוי של אותם רעיונות. כשאתה בבית שלך, גולש באינטרנט, קונה דברים מסוימים, מחליף מידע באמצעות המחשב, במובן זה אתה בארון. אתה מרגיש שאתה במקום מבודד ושאף אחד לא צופה בך. איסוף המידע, בניית פרופיל מדויק שלך ומכירתו לאחרים דומים להאזנה בארון ופרסום המידע ברוב חוצות. בוודאי שזה המקרה בהאקינג. אם מישהו פורץ לאימייל או לטלפון של אדם, זה בדיוק מה שוורן וברנדייס דיברו עליו ב-1890. אני רואה קווים מקבילים בין השפה שברנדייס השתמש בה במאמר ובחוות הדעת שלו בתיק הולמסטד".


מארק תוקרברג. עידן הפרטיות נגמר, צילום: איי אף פי מארק תוקרברג. עידן הפרטיות נגמר | צילום: איי אף פי מארק תוקרברג. עידן הפרטיות נגמר, צילום: איי אף פי


צוקרברג אמר בעבר שעידן הפרטיות נגמר.

"אני לא מסכימה. אנחנו בעידן חדש של פרטיות. כל שנה, אני מלמדת לפחות 100 סטודנטים מכל ארה"ב והעולם. מהזמן שהתחלתי ללמד ב-2000 ועד היום התחולל שינוי באופן שבו הם תופסים פרטיות. עד 2008, הסטודנטים חשבו שאין זכות לפרטיות, שפייסבוק חיסלה את הפרטיות. אבל אז, כשמידע מסוים שיצא מפייסבוק ורשתות חברתיות אחרות התחיל להשפיע על חיי הסטודנטים, גרם להם לאבד עבודה כי הם החזיקו בירה במסיבה, התפיסה שלהם השתנתה והם מאמצים מחדש את הזכות לפרטיות.

"הסטודנטים שלי כיום אומרים שבהחלט יש להם זכות לפרטיות, ואומרים שאם הם רוצים לפרסם משהו בפייסבוק, הוא צריך להשאר פרטי להם ולחברים שאתם עם שיתפו הזה. תפיסת הפרטיות שלהם שונה ממה שבית משפט יפסוק. כיום, בארה"ב, בית משפט יפסוק שאם פרסמת משהו בפייסבוק המידע כבר לא פרטי. וכל שנה, יש לי סטודנטים שטוענים שהמידע צריך להישאר פרטי, כי המטרה היא לא לשתף אותו עם העולם אלא רק עם מספר קטן של אנשים. אנחנו בעידן פרטיות חדש, והשאלה היחידה היא עד כמה רחוק נסכים ללכת כדי להגן על פרטיות, ומה ההשפעה שתהיה לזה על המדיה. אם נרחיק לכת יותר מדי בהגנה על פרטיות, מידע חשוב לא יגיע לציבור. יש מתח בין הזכות לפרטיות לחופש העיתונות, ואם אנחנו מאמצים פרטיות צריך לזכור שגורמי ממשלה יוכלו לבצע דברים מבלי שנדע עליהם, כי פרסום שלהם יהיה הפרה של החוק".

זה מעניין שדווקא הסטודנטים הצעירים יותר, שגדלו בעולם הזה, רוצים יותר פרטיות.

"תפיסת הטכנולוגיה שלהם מאוד שונה מהתפיסה שלי. הם באמת מאמינים שהפינה שלהם ברשת היא כמו הפינה שלהם במסעדה, וכשהם אומרים משהו לחברים הם אומרים משהו רק לשולחן שלהם. שזה לא בסדר שאחרים יקשיבו להם ויחשפו את המידע הזה לציבור הכללי. זה משהו שבתי המשפט בארה"ב רק מתחילים להתעסק אתו. תזכור גם שאני מלמדת סטודנטים למשפטים, ויום אחד חלק מהם יהיו שופטים. זה מוכיח שהזכות לפרטיות לא מתה, אלא חוזרת במרץ מחודש. והשאלה היחידה היא איך מאזנים אותה עם זכויות אחרות".


שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות