קטר ההייטק לא יכול להמשיך ולהוביל, אם הרכבת ריקה מנוסעים

אין ספק שהשנה החולפת זימנה אתגרים משמעותיים, כמותם עוד לא חווינו. אך לצד כל אלו, אם יש משהו אחד שהשנה הזו הוכיחה, זה שגם את המשברים הקשים ביותר ניתן להפוך להזדמנות לצמיחה. ההתמודדות הזו הובילה לכמה רגעי שיא, שבמבט לאחור נראים כעת ככמעט בלתי אפשריים.

למשל, אם הייתם פוגשים אותי לפני כשנה והייתי מספר על ועידת עסקים ישראלית באיחוד האמירויות בה ליווה בנק הפועלים את לקוחותיו, בעיצומה של מגפה עולמית, כאשר הביתן הישראלי מוקם בסמיכות לזה האיראני - ודאי הייתם צוחקים. אך מסתבר שהמציאות עולה על כל דמיון, והשנה האחרונה בהחלט הוכיחה לנו את זה.

ההתמודדות עם קצב השינויים שחווינו הובילה אותנו לכמה גילויים מרתקים על עצמנו, הן כאינדיבידואלים והן כחברה. גילינו, למשל, שהיכולת שלנו להתגמש גבוהה משמעותית משחשבנו; הבנו שניתן להסתגל לשינויים הדרמטיים ביותר, לחיות בעולם ללא תרבות, ללא חופשות וללא נסיעות - ולהתעורר למציאות בה אנחנו מתקשרים עם מקום העבודה ועושים עסקים באמצעות זום, ובמקביל מתפעלים את הילדים בשולחן ליד עם משחקי קופסא.

גילינו גם שניתן לשבור תקרות זכוכית, אפילו בארגונים הכי שמרניים. קצב האצת תהליכי הדיגיטציה בארגונים גבר לאין ערוך בשל מגפת הקורונה, החל מעסקים קטנים אשר תשתית המכירה הפרונטאלית שלהם נפגעה אנושות ונאלצו להקים בין לילה תשתית אונליין על מנת לשרוד, וכלה בארגונים גדולים ומורכבים שהיו חייבים לסגל לעצמם תהליכים וכלים דיגיטליים בכדי לתת מענה ותמיכה ללקוחותיהם מרחוק. תהליכי שינוי וטרנספורמציה, דוגמת מעבר לענן ארגוני ושינוי תפיסת אבטחת המידע בארגון, שהיו אמורים להתמשך על פני עשור, לפתע התקצרו לחודשים בודדים - ולעיתים אף לשבועות.

למדנו גם שהתלות בטכנולוגיה תתעצם ותגבר, ושקצב אימוץ טכנולוגיות יכול להיות מהיר מזה שהכרנו קודם - החל מהאופן בו אנו מתקשרים או נוהגים, ועד לדרך בה אנו מקבלים החלטות קריטיות. בין אם מדובר על שולחן הניתוחים בבית החולים או בשדה הקרב, ובין אם מדובר בדרך בה ילדינו יתחנכו במערכת החינוך – נראה כי התלות הזו לא תפסח על שום מגזר.

תוצר לוואי מעניין של התלות הזו בטכנולוגיה הוא חיבור הפריפריה למרכז ברמה המקומית, ויצירת עולם גלובאלי ומחובר אמיתי. החלק המעניין הוא שהעולם המחובר החדש לא נולד מהגדלת מספר הטיסות או מדרכים חדשות ליצירת מפגשים פרונטליים - אלא דווקא מהיעדר כל אלו, ומהעובדה כי כלל לא ניתן להיפגש פנים אל פנים. ברמה המקומית, הרי שקירוב הפריפריה למרכז לא נעשה על ידי שיפור בתשתיות התחבורה (עליו עובדים במשך שנים), אלא בתצורה מלאכותית של עבודה היברידית, המשלבת עבודה מהמשרד ומהבית.

כל התהליכים הללו הם תוצרים של נחישות ותושייה, ואת השפעתם נרגיש היטב בעודנו ממשיכים הלאה אל עבר מציאות לא ידועה. לא ברור עדיין איך יראה העולם החדש הזה, אך מה שבטוח הוא שגם כשנחזור לשגרה, השיעורים והכלים שרכשנו במשך השנה הזו ילוו אותנו הלאה. כבר כעת אנו יודעים כי ארגונים ימשיכו להעסיק עובדים מרחוק בצורה כזו או אחרת. עסקים לא ימכרו יותר רק Offline, והזום ודומיו לא ייעלמו מעולמנו. אף שהשימוש בהם אולי יפחת, נוכחנו כבר להבין את כוחם של הכלים הללו לניהול תהליכים בצורה אפקטיבית יותר ממה שידענו והכרנו בעבר, על אחת כמה וכמה בבנקים ובחברות פיננסיות. תהליכי הדיגיטציה יגברו וחברות מסורתיות ומסחריות יעשו שימוש רב יותר בכלים טכנולוגיים וינצלו את בסיסי הנתונים שלהם. כתוצאה מכך, היקף האלטרנטיבות יגדל וקצב קבלת ההחלטות והשינויים רק יגבר.

אמנם יש לנו לא מעט סיבות להיות גאים בעצמנו, בעיקר לאור אירועי השנה האחרונה, אך למרות זאת אל לנו לשכוח מספר תובנות שנולדו בעקבות הקורונה, ובראשן: קטר ההייטק אינו יכול להמשיך לדהור ולהוביל, אם הרכבת מאחור ריקה מנוסעים. חוסנה של חברה נמדד ביחסה לחלשים בה, ואם נפקיר אוכלוסייה או תחום מסוים תהיה לכך השפע אקוטית עלינו ועל הכלכלה שלנו, בעודנו צועדים קדימה. מדובר בהזדמנות ללמוד ולהפיק לקחים שישרתו אותנו ויאפשרו צמיחה וגדילה בת קיימא, בדרך לעתיד טוב יותר עבור כלל תושבי ישראל.

תומר נוטקין הוא מנהל מרכז עסקים הייטק בבנק הפועלים