מהו המסר של ג'סי לינגארד לעולם הכדורגל?

ג'סי לינגארד הוא השחקן הלוהט ביותר בפרמיירליג כרגע. במהלך העונה בווסטהאם הוא כבש שיא אישי של שערים לעונה - 9. הוא עשה זאת ב-10 משחקים בלבד. איתו ווסטהאם היא אחת הקבוצות הטובות בליגה. לכולם הוא מוסיף חיוכים, בדיחות וריקודים ויראלים באינסטגרם וטיק-טוק.

השיא הזה מגיע אחרי 3 עונות שבהן היה "חושך" בשפה העממית. ב-3 עונות פרמיירליג כבש 13 שערים משערים צפויים של 14.7. הוא רשם 7 בישולים מ-6.0 בישולים צפויים בפרמיירליג. הוא היה קשר התקפי עם נתונים של קשר הגנתי. הוא היה יכול לעבור חודשים שלמים מבלי לרשום בישול או שער - כקשר התקפי.

אז מה קרה לתוצר מחלקת הנוער של מנצ'סטר יונייטד לפני שעבר ללונדון? החיים. זה מה שקרה.

בשנותיו האחרונות במנצ'סטר יונייטד לינגארד היה צריך לדאוג למשפחתו בגלל שאימו נאבקה בדיכאון קליני. הלחץ, האחריות והקושי היומיומי השפיעו עליו אישית ומקצועית. "הרגשתי שאני כבר לא הייתי אותו האדם. שלא הייתי ג'סי לינגארד" סיפר ל-.Presenting, תוכנית יוטיוב חדשה. "אפילו במשחקי כדורגל, הרגשתי כאילו המשחק עובר לידי. פשוט לא רציתי להיות שם. זה משוגע".

לינגארד (28) הסביר שהוא מתמודד עם הדיכאון של אמא שלו מגיל 12 אבל השנים האחרונות היו קשות במיוחד. היא שכבה בחדר סגור וחשוך, וכילד זה גרם לו לצאת החוצה ולהקדיש זמן בעיקר לכדורגל. כאדם בוגר זה מרגיש אחרת. "אתה לא יודע מה המשמעות של מה שקורה שאתה ילד", הסביר. "אבל כבוגר הייתי מגיע למשחקים ושמח לשבת על הספסל. המחשבה שלי לא היתה בכדורגל. לא הרגשתי שאני יכול להתרכז. חשבתי על דברים אחרים ופספסתי דברים על המגרש. הייתי מתוח, הייתי לחוץ. אי אפשר לשחק ככה".

לינגארד טוען שגם הוא "אימץ" חלק מההתנהגות של אמא שלו. "היו ימים שנכנסתי למלון אחר הצהריים, סגרתי את כל האורות ואז הייתי ישן שעתיים בצהריים בחדר חשוך. אז התעוררתי ולא רציתי שום אור שמש. בזמן ההסגר של הקורונה חשבתי על הפסקה מהמשחק". 

ואולם, ההסגר דווקא עזר לקשר נבחרת אנגליה.

ג'סי לינגארד מנצ'סטר יונייטד משתלט על כדור פרמיירליג | צילום: איי אף פי

"אני חושב שההסגר קצת עזר לי. צפיתי במשחקים ישנים שלי במונדיאל וחשבתי 'כן, זה ג'סי האמיתי'. מה שעברתי בשלוש העונות האחרונות, זה לא הייתי אני ואפשר לראות את זה. אחי, שחי איתי, גם ראה את זה. היה לו וידאו שלי שוכב על הספה במשך דקות בלי לעשות כלום, פשוט מסתכל למעלה וחושב. הוא חשב 'מה הוא עובר? יש לו את כל המשקל של העולם על הכתפיים שלו'. לא ידעתי מה עברתי באותו הזמן". 

זה כנראה היה סוג של דיכאון. לאור ההיסטוריה המשפחתית והתחושות שתיאר. 

"הבית שלי במנצ'סטר היה כמו בונקר"

לינגארד הגיע למסקנה שהוא צריך עזרה מהצוות של מנצ'סטר יונייטד. רופא הקבוצה עזר לו ולאימו, שנשלחה לטיפול בלונדון. למרות שהסגר הקורונה היתה תקופה מאתגרת נפשית לכולם, לינגארד היה צריך אותו.

שינוי האווירה - המעבר ממנצ'סטר ללונדון - סייע מאוד. וזה מה שאמר ל-BeIN: "אני חושב שהאווירה היתה חשובה. הבית שלי במנצ'סטר הוא במקום נמוך. כשמגיעים למטבח, זה ממש חשוך שם. כמו בונקר. להיות באווירה הזו כל שבוע... אתה לא מכיר משהוא אחר. מאז שעברתי ללונדון הדירה שלי במקום גבוה. יש הרבה אור. אפשר לראות את כל הבניינים בלונדון. זה גורם לך להרגיש יותר רענן ואופטימי".

כנשאל למה הוא חושף את מה שעבר - את הקשיים הנפשיים שלו ושל אימו, הסביר: "אחרי הקשיים כל אחד צריך לראות את האור בקצה המנהרה כדי לצאת מזה". 

ישנה חשיבות רבה לדבריו של לינגארד. סביב בעיות נפשיות עדיין יש סטיגמה שמונעת מרבים לטפל בעצמם. וכשספורטאים ואנשים מוצלחים מדברים על הקשיים בלי בעיה, זה מסייע למי שמתקשה לדבר על זה.

ואולם, יש בסיפור של לינגארד עוד מסר. בעיקר לרשויות הכדורגל. דווקא בהסגר, כשיצא מהשגרה היומיומית, הצליח לינגארד להגיע למסקנות חשובות להמשך הקריירה שלו. האם, ללא ההפסקה הזו, היה ממשיך "לרוץ על הגלגל" והיה מפספס את מה שחשוב? ייתכן.

האם צריך כל כך הרבה כדורגל?  

במשחקי אפריל, המשחקים החשובים ביותר של העונה, השחקנים נראים ראים סחוטים - פיזית ומנטלית. דחיסת עונה שלמה בפחות זמן, מובילה ליותר פציעות, יותר פציעות חמורות ולא פחות משמעותי לקריירה של שחקנים: יותר לחץ נפשי. שחקנים לא נפצעים בגלל עבירות. הגוף שלהם כבר לא עומד בעומס.

עוד לפני הקורונה, הכדורגל לא איפשר לכדורגלן מקצועני לשמור ולשמר את בריאותו הפיזית והנפשית ובעונות הקורונה זה עוד יותר חמור. העניין הוא, שעל זה כמעט ולא מדברים. "אם כל הדיבורים על הסופרליג... אנחנו יכולים לדבר על הפורמט החדש של ליגת האלופות? יותר ויותר משחקים ואף אחד לא חושב על השחקנים?", תהה אילקאיי גונדואן, קשר מנצ'סטר סיטי, בטוויטר. 

ואכן, אף אחד לא שואל את השחקנים (גם קבוצות הסופרליג לא שאלו). קשה לדעת כמה בריאים יהיו השחקנים ביורו הקרוב. בימים אלו, אחרי קריסת מיזם הסופרליג, רבים בכדורגל שואלים את עצמם שאלות הרות גורל. האם צריך להעניש את המועדונים הסוררים? האם צריך חוקים שימנעו ממיליארדים שליטה מלאה במועדונים? האם צריך לשנות את הפורמטים של טורניר הכדורגל וכו'. ואולם השאלה הכי חשובה לא נשאלת: האם צריך כל כך הרבה כדורגל?