סמי ברדוגו | צילום: טל שחר
"איני משתף איש בכתיבתי": מה השאלה עם סמי ברדוגו
הסופר זוכה פרס ספיר חושב שההישג הכי גדול שלו הוא ההכרה שלו עצמו בשמו. הוא היה יושב לבירה עם קפקא, הוא מבזבז כסף על גרביים, מתגעגע לתקופת הדלות של ילדותו במושבה, היה הכי מאושר כשהשתחרר מהצבא, וכשספר הביכורים שלו ראה אור (וכשעשה סקס לראשונה). הוא לא מוותר על המאוורר שלו ולפעמים היה רוצה להיות סדרן בסופר
איפה אנחנו תופסים אותך?
“אני נמצא בדירה הזמנית שלי ומנסה לחזור לשגרה של לימודים וכתיבה. אני במין מצב ביניים בין המקום שאני גר בו עכשיו במזכרת בתיה שבה נולדתי וגדלתי, לבין המקום החדש שאני לא יודע מתי ואיפה הוא יהיה. חזרתי מחו"ל לפני חודשיים בגלל הקורונה ואני צריך למצוא דירה, אבל אני אומר לתל אביב לא, חד־משמעית! היא הפכה להיות מפלצת מחירים, ואני לא מוכן לקחת חלק בזה”
איך אתה שותה את הקפה שלך?
“בבית. לא שותה בדרך כלל קפה בחוץ. אני שותה אותו על שולחן העבודה שלי כשאני קם בבוקר. יש לי סדר: מתחיל בקפה מקינטה, אחר כך קפה שחור עם חלב, אחר כך שחור בלי חלב”.
קראו עוד בכלכליסט:
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“עם קפקא. לא יודע אם היינו מצלחים לדבר כי בטח הייתי נורא מתרגש ונלחץ ואיני יודע כמה קפקא היה קשקשן וגם אני לא דברן גדול, אבל אני מקווה שהיינו מצליחים להחליף כמה משפטים”.
על מה אתה עובד עכשיו?
“אני אף פעם לא מדבר עם אף אחד על מה שאני כותב, אני לא משתף אפילו את העורך שלי. זה לא בגלל יוהרה אלא מתוך חשש. מעבר לכתיבה אני מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללת ספיר ואחזור ללמד גם בבן־גוריון, יש לי סדנת כתיבה פרטית בבית, גם בבית אריאלה, ומפגשים פה ושם. השנה האחרונה של הקורונה השביתה הרבה. לפניה הייתי מגיע לא מעט לבתי ספר למפגשים עם תלמידים, לספריות ולבתים של אנשים. פרס ספיר בהחלט נתן עוד חשיפה”.
מה השריטה שלך?
“שריטה היא בעיני המתבונן. בעיניי זו לא שריטה, זה קשור למצבים אובססיביים חרדתיים של הליכה ברחוב: יש לי תקופות שאני מדלג מעל קווים ועוקף עיגולים ואני ישן רוב השנה עם מאוורר, לא משנה מה העונה. אני מאוד אוהב את המאוורר שלי שהולך איתי לכל מקום”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“אני בא מבית עני ממש, ואמא שלי אמרה לי ברגע שהפכתי להיות בגיר בן 18, שלא משנה כמה אני מרוויח, אם זה 400 או 500 שקל, שזו היתה אז המשכורת הצבאית, שתמיד אמשוך 100-50 שקל ואשים בקופה, בחיסכון. זו מין מחשבה הישרדותית כזאת, ובאמת רוב שנותיי, לא משנה כמה הרווחתי, תמיד שמתי 100-50 שקל בצד.
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
“שישי בצהריים הוא לא שעה מובדלת מהשאר מבחינתי. לרוב בכתיבה או בקריאה”.
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
“שיהיה לי מנגנון שמטהר ומנקה פחדים, חרדות ודאגות”.
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
“סביב המקום שאני גר בו יש בניינים בהקמה אז כמעט כל פועל בניין פה. מה שסקסי בעיניי זה מישהו שלא מודע לסקסיות שלו, מה שהופך אותו ליותר סקסי”.
למה אתה מתגעגע?
“אני מתגעגע אל תקופות החורף והאביב בשנות ילדותי ומה שהתלווה אליהן, גם במזג האוויר וגם באווירה הכללית. אני מתגעגע לבית הדל שהיה לי ולרגעים שבהם אבי היה בחיים, כי הוא נפטר כשהייתי צעיר, כשהסתובבנו יחד במדרכות ובכבישים של המושבה. לחצר הפרועה והמופרעת, ליחפות של הקיץ, לפעם הראשונה שנכנסים לבריכה”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“עד לא מזמן חשבתי שאני רוצה מאוד לגור בפריז ואחר כך בניו יורק. היום אני נע בין שניים: או בכפר שקט וירוק בבית פשוט וקטן בארץ, או בעיר עם רחוב של פעם, של שנות ה־70, בניין עם מספר דיירים מצומצם, יש שם משהו שמחזיר אותי אחורה. אני רוצה מקום שהאורבניות בו היא צנועה, עם ירוק בעיניים”.
על מה אתה אוהב להוציא כסף?
“על מזון וכל מה שמתלווה לזה, כמו כלי אוכל. אני מאוד אוהב לבשל. מאז שחזרתי יוצא לי קצת פחות כי אמא שלי ואחותי גרות לידי והן כל הזמן מזינות אותי. אני גם אוהב להוציא את הכסף על ספרים ועל גרביים”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“אני לא אגיד כלום בגוף כי אני משלים עם המראה שלי, אבל אולי את מבנה הנפש שנוטה לחשוש”.
על מה יש לך רגשות אשם?
“כלפי אנשים מסוימים שהפניתי להם עורף, אבל לא באשמתי, לכן אני לא יודע אם זה רגשי אשם. אז בואי נגיד שיש לי רגשות אשם כלפי עצמי שלא הייתי מספיק חזק כדי להגיד למה אני מפנה עורף לאנשים”.
מה ההישג הכי גדול שלך?
“שאני מכיר בשם שלי, הפרטי והמשפחה, ובכל מה שמשתמע ממנו. אני מכיר בו בתור דבר טוב וראוי ונותן תוקף וכוח למי שאני. אני לא אומר את זה מתוך יוהרה. הרגע שבו הכרתי שהשם שלי הוא שם ראוי, טוב ויפה נותן תוקף וכוח למי שאני, היה הישג מאוד גדול בשבילי”.
מה מפחיד אותך?
“הכל! בני אדם, החיים, העתיד. יש לי עניין שכשאני לא מצליח להבין אדם עד הסוף, לא מצליח לתרגם אותו באופן הכי בסיסי, אז הוא מעורר אצלי פחד מפני אלימות, אני נורא מפחד מאלימות גם פיזית וגם מילולית”.
מתי היית הכי מאושר?
“כשהשתחררתי מהצבא. שירתתי בהנדסה קרבית ואחרי שהזדכיתי בגדוד ברמת הגולן, יצאתי והלכתי ברגל דרך ארוכה מאוד והרגשתי חופש אדיר; גם כשנסעתי לפריז בפעם הראשונה; וכשהודיעו לי שהספר הראשון עומד להתפרסם; והרגע שעשיתי סקס בפעם הראשונה, אף שאני חייב להגיד שלא החוויה עצמה אלא ההבנה אחר כך, שאמרתי לעצמי: וואו זה קרה”. זה היה רגע מאושר. ויש רגעים יומיומיים מאושרים כמו לקרוא טקסט טוב, לאכול אוכל טעים מאוד שהכנתי כשאני צופה במחשב (אין לי טלוויזיה) בתוכניות ריאליטי של אוכל מחו"ל”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“יותר ביטחון עצמי ואמונה בעצמי. בחיים ובכתיבה”.
מה הנכס היקר ביותר שלך?
“השפה העברית, השימושים והייצוג שלה, והעובדה שאני ער לה ולוקח אותה אליי והיא אותי אליה במין טנגו מוזר כזה שהוא לפעמים טוב ולפעמים רע. זה שאני מודע לעברית, לשפה וללשון והיא חלק משמעותי מאוד בחיים שלי זה הישג חשוב מאוד”.
איזו תכונה אתה הכי מעריך אצל החברים שלך?
“כנות, אמפתיה וגילוי לב”.
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
“מרסל פרוסט, תומאס מאן, י”ח ברנר, קפקא, אלבר קאמי, ס.יזהר, דויד גרוסמן וא.ב יהושע, וירג'יניה וולף וניטשה”.
אם לא היית סופר, מה היית עושה?
“כשהייתי קטן רציתי להיות רופא, אחר כך להיות שחקן ורקדן. כשלמדתי מדעי הרוח ידעתי שפרנסה רבה אין שם, אז רציתי שתהיה לי משרה מסודרת כזאת כמו פקיד בבנק. עד היום יש לי פנטזיה לנסוע לארה”ב ופשוט לעבוד בסופר, לסדר דברים אפילו בקופה. דברים מסודרים ומאורגנים”.