אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הצלוב משיקגו: בין שיעור היסטוריה לדרמה דידקטית צילום: איי פי

הצלוב משיקגו: בין שיעור היסטוריה לדרמה דידקטית

כשיעור היסטוריה על תפקידם ופועלם האמיתי של הפנתרים השחורים, סרטו של שאקה קינג הוא מצוין. כדרמה הוא נוטה להיות דידקטי ומוסרני

29.04.2021, 07:49 | יאיר רוה

שם סרטו של שאקה קינג, “יהודה איש קריות והמשיח השחור”, אמנם לא מסגיר את עלילתו, אבל חושף באופן בוטה ולא אלגנטי את המסר שלו: זה לא סרט תקופתי המתרחש בירושלים של ימי בית שני, אלא סרט ביוגרפי תקופתי המתרחש באמריקה של 1969 ועוסק בחייו ובמותו של פרד המפטון, יושב ראש סניף שיקגו של הפנתרים השחורים, שנהרג בעת שסוכני אף.בי.איי פרצו לדירתו וחיסלו אותו כשהיה רק בן 21. 


קראו עוד בכלכליסט:


במשך שנים, עבור הקהל הלבן באמריקה, צמד המילים “הפנתרים השחורים” נחשב לשמה של קבוצת טרור מיליטנטית: שחורים חמושים שקראו למלחמה על השוטרים הלבנים. אבל כפי שלומדים מהסרט, שזכה השבוע בשני פרסי אוסקר וזמין לצפייה בערוצי ה־VOD, זו היתה קבוצה של פעילים חברתיים שהתנדבו בשכונות מצוקה, עזרו להעניק לשחורים מעוטי היכולת גישה לחינוך ובריאות ובעיקר עסקו במפעל הזנה לילדים. 

מתוך “יהודה איש קריות והמשיח השחור". כל הרעיונות כבר נמצאים בפוסטר, צילום: איי פי מתוך “יהודה איש קריות והמשיח השחור". כל הרעיונות כבר נמצאים בפוסטר | צילום: איי פי מתוך “יהודה איש קריות והמשיח השחור". כל הרעיונות כבר נמצאים בפוסטר, צילום: איי פי

היו גם מקרי אלימות בינם לבין השוטרים, אבל הפנתרים, על פי הסרט, גם הצליחו להשכין הפסקת אש בין כנופיות הרחוב של שיקגו — וכל הסרט מתרחש בדיוק בתקופה שבה מתקיים באותה עיר המשפט שהונצח בסרט “המשפט של השבעה משיקגו”, שגם בו יש נציגות קטנה אך חשובה לפנתרים השחורים.

לאקית סטנספילד האנמי מגלם בסרט דמות של גנב מכוניות שנתפס על ידי האף.בי.איי ונסחט על ידי אחד הסוכנים להסתנן לשורות הפנתרים ולהתחיל להעביר מידע מבפנים על פעילותו של יו”ר הסניף. הסרט שנראה שהוא מושפע באופן ברור למדי מ”החבר’ה הטובים”, מציג את האופן שבו דמותו הכריזמטית של המפטון — בגילומו המצוין של דניאל קאלויה, שזכה השבוע באוסקר לשחקן המשנה על תפקידו — משפיעה על חייו של הסוכן המושתל, שהיה נטול מודעות פוליטית עד שהתחיל לשמוע את נאומיו של האיש שהאף.בי.איי ראה בו את אויב העם.

זה היה ראש האף.בי.איי, ג’יי אדגר הובר (מרטין שין) שנתן את ההוראה לחסל את המפטון, לא רק כי הוא שחור, אלא גם כי הוא מבטא בנאומיו ובמעשיו את השקפת העולם המרקסיסטית שלו, ובאמריקה, כל מה שמדיף ריח של סוציאליזם, שלא לדבר על קומוניזם — נחשב לסכנה לשלום הציבור. זה גם הדבר הכי טוב בסרט הלא־אחיד הזה: בכל פעם שקאלויה פותח את הפה בתור המפטון ומתחיל לנאום נאום חוצב הלהבות, הלהבות נחצבות והסרט מקבל את רגעיו הטובים ביותר.

הסרט, שהופק, נכתב, ובוים על ידי יוצרים שחורים,   מעניק קול ונוכחות לדמויות שההיסטוריה האמריקאית דחקה לשוליים, ומציג את הנרטיב האלטרנטיבי לזה שהוצג באופן מסולף בתקשורת המיינסטרים, כך שזה שיעור היסטוריה מעניין. אבל כיצירה קולנועית יש בו משהו דידקטי ודל אנרגיה, שלא מצליח להתרומם למשהו שהוא גדול יותר מהמסר שלו. אין בו רגעים של קולנוע מופתי, סוחף ומרומם. אם כבר, אז הרעיון להציג את סוכן האף.בי.איי כיהודה איש קריות, שמלשין לקלגסים הרומאים על מקום הימצאו של ישו, והם מוציאים אותו להורג — הופך את הסרט לעוד יותר דידקטי, בהציגו נרטיב נוצרי (על אקטיביסט מרקסיסטי?), שבו המפטון הוא ישו בן זמננו, שסוחף אחריו את ההמונים, מטיף לתמיכה בחלש, ואז מוצא להורג.

כי המפטון, כמו ישו, מת כדי לכפר על חטאינו. שם הסרט, אם כך, קצת מייתר את הסרט כולו, סרט שכל רעיונותיו החברתיים והתיאולוגיים נמצאים כבר בפוסטר. נותרה, אם כן,  סיבה אחת לצפות בו: נאומיו של המפטון, והביצוע הריתמי המושלם של קאלויה, שהם אכן פיסות מופת של רטוריקה. ו־50 שנה אחרי, נדמה שמסריו עדיין רלבנטיים, ואולי עכשיו יש גם מי שסוף סוף ישמע אותם. 


שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות