הלקח הגדול מתקופת הקורונה - למידה בכיתות קטנות

הפייסבוק מלא במשאלות וכמיהות של כותבות וכותבים רבים להמשיך את הלמידה-הוראה בכיתות קטנות, בסגנון הקפסולות של תקופת הקורונה. נכון שעם פתיחת בתי הספר ללמידה מלאה הוצפנו בגל של התלהבות, אבל הוא דעך מיד: כולם נזכרו בתוך ימים בקשיים הגדולים של הוראה בכיתות גדולות, בנות 35-30 תלמידים ויותר, וההתלהבות הפכה לדרישה כללית למשהו אחר. צריך להבהיר שפעילות בכיתות קטנות של 18-15 תלמידים מאפשרת אינטימיות רבה, התמקדות בצרכים של כל אחת ואחד, למידה אפקטיבית ופעילה, והנאה רבה יום-יומית. אלא שהמשך הלמידה ב"קפסולות קורונה" מעלה בעיות לוגיסטיות מורכבות, שהמאמר הנוכחי מבקש לגעת בהן.

תלמידים לומדים בקפסולות בזמן הקורונה | צילום: רויטרס

ישנן שתי שאלות קשות עליהן צריך לענות כשרוצים לשמר את שיטת הקפסולות בזמן שהמערכת פועלת במלואה - מהיכן יבואו המורים הנוספים ומהיכן יגיעו הכיתות הנוספות? אתחיל בשאלה הראשונה. אין אפשרות להוסיף על 180 אלף המורות/ים עוד כמספר הזה או אף פחות מכך במקצת. בכדי להשלים את המורים בכיתות הקטנות יש צורך לצמצם את מספר שעות הלימוד בשבוע של כולם. אף אחד לא יזיל דמעה אם מספר הימים שהתלמידים נמצאים בבית הספר יירד מ-6-5 ימים בשבוע לארבעה. מספר שעות הלימוד השבועיות צריך לרדת אף הוא ל-25, בתוספת 5 שעות שבועיות של למידה מרחוק על פי בחירת התלמידים ואישור בית הספר. האינטרנט מלא בקורסים בנושאי לימוד מגוונים, ובעברית ניתן להמליץ במיוחד על "קמפוס IL". לא מדובר בעבודה נוספת של המורים הבית-ספריים, אלא בבחירת חובה של התלמידים. מה יקרה כעבור חמש שנים? ראו בהמשך.

הפחתה של מספר השעות השבועיות מ-35-30 ואף יותר, ל-25, מורידה את כלל עבודת המורים ב-1:5. את המורים החסרים עדיין, לאחר צמצום מספר השעות השבועיות, צריך להביא מגמלאים שיסכימו לחזור לכיתות קטנות, מובטלים שיימצאו מתאימים לחינוך, מדריכי תנועות נוער ותלמידים בוגרים. כל זה דורש התארגנות.

בעניין חללי-לימוד, המעבר ל-4 ימי לימוד בית ספריים מפנה 1:3 מן הכיתות: הפעילות בהן תרד מששה ימים לארבעה, ובימים הנותרים תיעשה חלוקה אחרת של הלמידה הבית ספרית שתתפרס על פני כל ימי השבוע. חללים נוספים תצטרך הרשות המקומית לאתר מתוך המבנים הציבוריים שלה או בלמידה במשמרות. הרשות המקומית היא הגורם שיצטרך לתכנן את כל מרכיבי המעבר לכיתות קטנות קבועות. 

אנחנו מדברים על ניסוי שצריך להתחיל כבר בשנת הלימודים תשפ"ב. אם הניסוי יצליח, ואין סיבה טובה נראית לעין שלא, נהיה עדים לפנייה של רשויות נוספות להצטרף. את הניסוי, כמו בפעמים קודמות, יממן משרד החינוך. תקציב נוסף יידרש למורים הנוספים ולחללים הפיסיים שצריך יהיה להתאימם למשימת הלמידה; לא לבינוי חדש. לניסוי ייכנסו רשויות; לא בתי ספר בודדים. רשות שזיהתה היתכנות של מעבר לכיתות קטנות תפנה למשרד החינוך – עליו להקים לצורך זה אגף/מחלקה מיוחד/ת – ותתחיל בלמידת קפסולות בתחילת שנת הלימודים הקרובה או זמן קצר לאחר מכן.

הרווח הצפוי מן המהלך הוא שינוי מהותי במערכת החינוך הישראלית: א. יכולות הפעילות של כיתה כזאת הן עוצמתיות לאין שיעור לעומת הכיתה הגדולה; ב. שביעות הרצון של התלמידים וההורים תהיה שונה בתכלית; ג. יוקרת המקצוע ויוקרת המורות/ים תעלה מאד, ותביא את הסטטוס של מורי ישראל למקום גבוה בעולם (היום היא במקום נחות); ואחרון: הסיכוי שמקצוע ההוראה-למידה יזכה באמצעות הכיתות הקטנות לביקוש גבוה של הסטודנטים המצטיינים ביותר – בדומה למתרחש בפינלנד – הוא בעל פוטנציאל גדול. נכון, יתכן שישראל תצטרך להשקיע יותר בחינוך, אבל כל שקל יהיה כדאי.

אברהם פרנק הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך