אין בינה מלאכותית שיכולה למנוע את האסון הבא

סביר להניח שאיפה שהוא בישראל יושב עכשיו יזם והוגה את הפתרון הטכנולוגי המבריק שיאפשר למנוע או להתמודד עם אסונות מחיצה כמו האסון בהר מירון, שגבה את חייהם של 45 בני אדם. סביר להניח שיש יותר מיזם אחד שמפתח פתרון כזה כי טכנולוגיה הרבה פעמים נתפסת כדרך המועדפת לפתור בעיות, כתשובה שתציל אותנו מאסונות נוראיים, שתהפוך את החיים שלנו לבטוחים יותר.

אבל לאירועים כמו אסון מירון אין פתרון טכנולוגי קל ופשוט, רק תכנון תשתיות חכם ויישום של נהלים מוכחים ובדוקים שגובשו בעקבות שורת אסונות דומים בעולם. "הדבר החשוב הוא להיות בשטח ולנהל את זרימת הקהל, למנוע מראש מצבים שבהם יש עומס", אמר לדו"ח טכנולוגי ד"ר ערן טוך מהפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל אביב. "צריך להיזהר מפתרונות טכנולוגיים שמתיימרים לטפל בבעיה באופן קסום".

ההיסטוריה המודרנית רצופה באסונות מחיצה, ועם הבולטים שבהם נמנים אסון הילסבורו בבריטניה ב-1998, שבו נהרגו 96 איש, וכמה אסונות בעת החג' במכה בערב הסעודית, שבשני האחרונים, ב-2006 וב-2015, נהרגו כ-350 וכ-2,200 איש בהתאמה. בישראל האסון המוכר ביותר מסוג זה התרחש לפני 26 שנה בפסטיבל ערד, כששלושה נערים נמחצו למוות לפני הופעת הפרידה של משינה.

45 הרוגים באסון הר מירון | רויטרס

ריבוי אירועים אלו יצר ידע נרחב על הסיבות לאירועים אלו, הדרכים הנכונות להתמודד אתם והשיטות למניעתם. "הגורם העיקרי לאסונות מחיצה הוא בדרך כלל התכנון העירוני, הסביבה הפיזית באירועים שיש בהם כמויות גדולות של בני אדם", הסביר טוך. "הרבה פעמים באירועים כאלו הטריגר הוא משהו מקרי לחלוטין, בן אדם שנופל במעבר, כתם שמן במדרגות, אנשים שרצים מאחורה ונלחצים ממשהו. אבל ברגע שאירוע כזה מתחיל לקרות, יש דחיסות גדולה של אנשים, אין לאנשים לאן להתקדם, ויש סיכוי שיתחיל מצב של צפיפות, דחק ומעיכה".

לדברי טוך, כשנוצר מצב כזה לאנשים שבלב האירוע יש שליטה אפסית על גורלם: "כשכמויות גדולות של אנשים זורמים למשפך שהולך וקטן, הם לא יכולים לקבל החלטות על מה שהם עושים, לא יכולים לחזור אחורה או להתקדם קדימה, וקבוצת האנשים הופכת באופן מאוד טרגי למסה. אין שום יכולת של אף אחד מהפרטים לשנות את המצב, ורק הגורמים שעושים ניהול המון יכולים בשלב זה לעזור לפתור את הבעיה או למנוע אותה מראש".

מדענים שחוקרים את התחום משתמשים במודלים פיזיקליים של זרימת נוזלים כדי לתאר מה קורה באירועים כאלו. "כשאנשים כל כך דחוסים, יותר מ-6 אנשים במ"ר, הם מפעילים כוח אחד על השני, שהולך ומתעצם ככל שיש יותר אנשים. נוצרים גלי לחץ, ממש גלים כמו בנוזל. העוצמה של הגלים האלו אדירה. היא יכולה לשבור עצמות, לחנוק אנשים למוות. הרבה פעמים גדרות ברזל חזקות מתעקמות בגלל הלחץ. קשה מאוד לדמיין אירוע כזה, הוא שונה מהחוויות היום-יומיות שלנו. הרבה פעמים אנחנו אומרים, אני לא אהיה באזור דחוס. אבל הרבה אנשים מוצאים את עצמם באזורים הדחוסים האלו, וכשהם מבינים שזה מסוכן מדי כבר מאוחר מדי".

בעצם, בניגוד למה שאפשר לחשוב, רוב הפגיעות זה לא כי אנשים נפלו ואנשים אחרים רמסו אותם, אלא מהלחץ עצמו.

"רוב האנשים לא נופלים, ממש לא חייבים ליפול. כששומעים את העדויות המצמררות של הניצולים, רובם לא נפלו. הם עמדו, תיקשרו, יכלו לדבר עם שוטרים. בהרבה אירועים כאלו אנשים לא נופלים, הם עומדים ונדחסים. נפילה יכולה לקרות, היא גורמת לטריגר לפעמים, אבל רוב הפגיעות נגרמות לא מנפילה אלא מלחץ. לכן השם אירוע דריסה או רמיסה לא מדויק".

בסופו של דבר לאסונות כאלו מובילים שלושה גורמים, רק שניים מהם ניתנים לחיזוי: תכנון לקוי וכמות מסיבית של אנשים. הגורם השלישי הוא הטריגר לאירוע, הגורם המפתיע שלא תמיד מתרחש, ושגם מסביר למה במשך שנים רבות כל כך התקיימה ההילולה במירון בלי אסון דומה, אף שהתכנון הלקוי וכמות האנשים הענקית תמיד היו שם.

ערן טוך מאוניברסיטת תל אביב

"מה שמונע מאתנו לנתח אירועים כאלו זה אלמנט המקריות", הסביר טוך. "הרבה פעמים אירועים שהיו יכולים להסתיים באסון עוברים בשלום. אף אחד לא נופל, כולם הולכים, וגם אם יש דחיסות אפשר להמשיך. האירועים האלו מאוד נדירים, אבל בהינתן טריגר, ברגע שאירוע כזה מתחיל להתפתח, קשה מאוד לעצור אותו. הסיבות לאירועי מחיצה הן לא בהכרח דרמטיות. בתחנת רכבת במינסק 53 אנשים נמחצו למוות כשגשם גרם לאנשים להידחק פנימה. בהרבה אירועים מאשימים את הקהל בפאניקה או באלימות, אבל זאת אינה הסיבה. הסיבה היא תמיד התכנון של תנועת ההמון, חוסר בתקשורת וכשלים בניהול ההמון על ידי כוחות הביטחון".

גם כשכבר מתרחש אירוע כזה, יש פתרונות שניתן ליישם בו במקום כדי להקטין את מספר הקורבנות. "התקשורת מאוד חשובה. אירועים כאלו נוצרים בגלל קצר בתקשורת. אנשים מאחור לא יודעים מה קורה מלפנים. אם משתלטים על מערכת הכריזה, ואומרים לאנשים לא להתקרב ולעמוד במקום, אפשר לצמצם את הנזקים. באירועים שמנוהלים נכון, והאירוע הזה לא נוהל נכון, המשטרה צריכה להשגיח על הכניסות לאזורים מסוכנים, לווסת כניסת קהל ולמנוע מאנשים להיכנס. ככה אפשר לשחרר את הלחץ.

"בנוסף לכך, דבר שכבר קיים בנהלים, כל אזור צריך מספר יציאות חירום, לא רק מקום אחד שכולם נשפכים דרכו, כדי שאפשר יהיה לשחרר את הלחץ. גם כשנוצר משפך כזה יש אפשרות לנהל אותו. הדיון מי שם את הגדרות הוא חשוב, אבל לא היחיד. גם אם יש אזור מועד לפורענות, אפשר לנהל אותו נכון, לווסת את הכניסה. אם יש שוטרים שרואים מה קורה ומדווחים הלאה, אפשר לעצור את האירוע שלא ייגמר במספר כזה של קורבנות. העובדה שיש המון גורמים לטרגדיה לא משחררת אף אחד מאחריות. לא צריך לזרוק אשמה מאחד לשני, יש מספיק אשמה לכולם".

אירועי עבר בחו"ל הביאו גם לגיבוש מסקנות ברורות ויעילות שמיושמות בכל העולם כדי למנוע אירועים דומים. "באירופה אי אפשר לבנות אצטדיון אם לא מראים בסימולציות שאירועים כאלו לא יכולים לקרות. יש המון ידע בעולם, והוא זמין וקיים גם בישראל. המחדל הוא שלא השתמשו בו. האופן שבו בונים אזורים שיכילו כמויות גדולות של אנשים ידוע, יש נהלים ברורים בכל העולם שאומרים כמה אנשים אפשר להכניס לאיזה גודל של אזור, מה מהירות הזרימה של האנשים.

"בהילסבורו למדנו על הגורמים שמתכננים ומנהלים את האירוע, והאחריות נופלת עליהם. שם האשימו בהתחלה את האוהדים וטענו שהתפרעו. אבל אחרי כמה ועדות חקירות ותביעות אזרחיות האשמה הוסרה מהם לחלוטין. המחדלים הרבים של המשטרה ומנהלי האצטדיון התגלו, ועשורים אחרי האירוע ראש ממשלת בריטניה התנצל בפני האוהדים. אז כדאי שנלמד מהם עכשיו ונבין את האחריות של מי שאחראי על האזור, של הממשלה באירוע הזה. מכיוון שאין נהלים ברורים, הסכנה הזו יכולה להתקיים עוד פעם. למשל תחנת הרכבת שאני נוסע בה, היא תחנה מאוד קטנה, כמות האנשים בה עולה משנה לשנה, ואירועים כאלו יכולים להתקיים שם. כדי שהם לא יאיימו עלינו במדינה מאוד צפופה כמו שלנו, צריך להבין איך מנהלים את זה".

ואולם טוך מזהיר מהסתמכות על פתרונות טכנולוגיים "קלים" כדרך למנוע אירועים נוספים בעתיד. "הרבה פעמים כוחות ביטחון ומשטרה משתמשים בטכנולוגיות מעקב ומצלמות כדי להיות בשליטה ולמנוע אירועים כאלו", הוא הסביר. "אבל הניסיון במכה מראה שזה לא הפתרון. אחרי האירוע ב-2006 הותקנו שם מערכות מעקב יקרות ומתוחכמות, חדר בקרה משוכלל, מערכת בשם CrowdVision, שאמורה להתריע על התגודדות ולמנוע אסון. ב-2015 היה עוד אירוע מחיצה, החמור ביותר בהיסטוריה המודרנית, והתברר שטכנולוגיות המעקב לא מאוד יעילות. כשקרה האסון האנשים בחדר הבקרה ישבו חסרי אונים ובהו במסכים. פתרונות כאלו יכולים להיות פתרון תעתועים ולמנוע יישום של פתרונות קשים, יקרים ואמיתיים. הדבר החשוב אינו מעקב, אלא להיות בשטח ולנהל את זרימת הקהל, למנוע מצבים שבהם יש עומס".

אילו פתרונות טכנולוגיים כן עובדים?

"יש מערכות שמאפשרות למדל את האזורים שבהם עוברים האנשים, שמאפשרות לקבל החלטה כמה אנשים אפשר להעביר, האם אפשר לאשר את האירוע, באילו תנאים, וזה עוזר בוויסות תנועת הקהל. אלו דברים מאוד יעילים. מחקרי סימולציה וניסויים הראו ששינויים יחסית קלים בתכנון יכולים להשפיע בצורה מפתיעה על זרימת ההמון, למשל הוספה של עמוד לפני פתח יציאה משחררת צווארי בקבוק. כלי סימולציה ומידול של התנהגות המון יכולים לנתח תכנון עירוני או תכנון אירוע ולמדוד את מספר האנשים שיכולים להיכנס בבטחה למבנים מורכבים כמו אצטדיונים, ולראות איך הם פועלים בתפקודים נורמליים או כאשר יש אירועי חירום".

אולם לא כל תכנון פיזי הוא בטוח, ויש מבנים ששום התאמה חכמה או ויסות של כניסת הקהל לא ימנע בהם אסון במצבי עומס. "גרתי שנה בניו יורק והייתי עם המשפחה במצעד ההאלווין בשדרה השישית. מגיעים לשם יותר ממיליון איש, כמויות עצומות של אנשים, והמשטרה סוגרת את כל תחנות הסאבוויי באזור. זה מאוד עצבן אותנו, אבל התברר שבעקבות אסון שבו נמחצו אנשים בתחנת סאבוויי, המשטרה הבינה שהן משפך קטלני ולכן סוגרים אותן. לפעמים כשהתשתית לא מספיקה, אתה פשוט סוגר אותה. זו גם אפשרות, אם לא מתכננים תשתיות מתאימות".

ה"טכנולוגיה" שבסופו של דבר מאפשרת למנוע אסונות כאלו היא מאוד בסיסית, לדברי טוך. "שום דבר לא יכול להחליף שוטרים בשטח שנמצאים ומווסתים את התנועה, תכנון חכם ונהלים שידועים בכל העולם. וכשאני מדבר על הגורמים התכנוניים והנהלים, אני לא רוצה לפטור מאחריות שום גורמים מיניסטריאליים. מי שאחראית על כך שהציבור יהיה בטוח זו הממשלה. אנחנו רואים ששרי ממשלה וראש הממשלה התערבו בנושא מספר האנשים שיכולים להגיע לאירוע. זה אמנם היה סביב הקורונה, אבל היתה מעורבות במספר האנשים. זה דבר מאוד קריטי. כשאני מדבר על נושאים מקצועיים ומדעיים, זה לא מוריד מהאחריות של הממשלה.