מימין: מנכ"ל הדסה זאב רוטשטיין ויו"ר ההסתדרות הרפואית ציון חגי. נערכים להסכם שכר חדש | צילום: אוהד צויגנברג, שאול גולן
פרשנות
שכר הרופאים משקף את חוליי המגזר הציבורי
עובדי מערכת הבריאות הפכו לשיאני השכר במגזר הציבורי ועקפו את עובדי החברות הממשלתיות. דו"ח השכר חושף פער בין גברים לנשים, שיא בסכסוכי עבודה, ושכר נוסף לא מפוקח שמקבלים כ־60% מהרופאים שעובדים גם כעצמאים
1.דו”ח הוצאות השכר לגופים הציבוריים לא משאיר מקום לספק: 85,921 עובדי מערכת הבריאות הציבורית הם אלו שנהנים מתנאי העסקה הטובים ביותר במגזר הציבורי ואף במשק כולו.
הם הפכו לראשונה לשיאני השכר במגזר הציבורי עם שכר ממוצע של כ־24,434 שקל. הם עקפו אמנם רק במעט את עובדי החברות הממשלתיות ששכרם הממוצע 23,930 שקל, אך לעקיפה זו משמעות סמלית גדולה.
קראו עוד בכלכליסט:
שכרם רשם גם את שיעור הזינוק הגבוה ביותר מבין כל שאר האשכולות בעשור האחרון – 24% – זאת לעומת 22% במשרדי הממשלה ולעומת 20% עלייה בשכר הממוצע במשק. כתוצאה מכך, אין להתפלא כי למרות שאותם עובדים מהווים פחות מ־12% מעובדי המגזר הציבורי, הם מקבלים כמעט 28% מהשכר המשולם לאותו מגזר יותר מכפול - 23.2 מיליארד שקל מתוך כ־83 מיליארד שקל. לא רק השכר גדל, אלא גם מספר העובדים זינק בעשור האחרון, ב־29%, שיעור גבוה במקצת משיעור העלייה הממוצע בכלל המגזר הציבורי (28%).
הרופאים והאחיות, המהווים 41% מהעובדים בתחום, נהנו הכי הרבה מחגיגת השכר: תגמול הרופאים רשם את הזינוק הגבוה ביותר בעשור האחרון לפי כל פרמטר אפשרי: בשיעור עתק של 45% כאשר שכר האחיות זינק ב־37%.
2.אלא שהדו”ח שמציג נתונים מ־2019 חושף גם חלק מהעיוותים הקשים שמהם סובלת מערכת הבריאות של ישראל. ראשית, אי השוויון בתוכה הוא קיצוני. מצד אחד ניצבים הרופאים של הגופים הציבוריים הכוללים את ארבע קופות החולים, בתי החולים של כללית, התאגידים שליד בתי החולים הממשלתיים המכונים גם קרן מחקרים (אך לא את בתי החולים עצמם), ואת בתי החולים הדסה בירושלים (בית חולים עצמאי), בית החולים איכילוב (מוסד עירוני).
אותם רופאים מרוויחים כ־39,930 שקל. אלא שהסכום הזה לא כולל את שכרם של 202 רופאי הדסה המשתכרים כ־60 אלף שקל לחודש בממוצע, מה שהיה מעלה את הממוצע לכ־40.3 אלף שקל. לצד שכר העתק של הרופאים, שכרם הממוצע של רוב עובדי מערכת הבריאות לרבות סטאז’רים, סטודנטים, עובדים מנהליים, עובדים פרה־רפואיים, קלינאי תקשורת, מרפאים בעיסוק ופסיכולוגים, אחיות בריאות הציבור, מהנדסים, רוקחים, טכנאי רנטגן – עמד על פחות מחצי, כלומר פחות מ־20 אלף שקל.
לא בכדי, אותה מערכת בריאות ציבורית רושמת את המספר הגדול ביותר של סכסוכי עבודה פתוחים הקיימים במגזר הציבורי כולו. הרי אין כמעט קבוצה אחת שם – מעובדי המעבדות, רנטגנאים, מהנדסים – שלא מנהלת או ניהלה סכסוך עבודה בשנה האחרונה מול המדינה. רק אתמול הכריזה ההסתדרות הרפואית (הר”י) על שביתת אזהרה בת 24 שעות בטענה כי האוצר פוגע בתנאי העסקה של הרופאים. השביתה מהווה איתות ברור לעמדה המיליטנטית שצפויה מצד הרופאים במו”מ סביב חתימת הסכם השכר החדש שרק ממתין לממשלה, מאחר וההסכם הקודם נחתם ב־2011, ל־10 שנים.
על אי השוויון לפי מגדר ולפי גיל במערכת הבריאות אפשר לכתוב דו”חות רבים. למשל, למרות ש־75% מעובדי קופות החולים הם גברים ורק רבע הן נשים, השכר הממוצע של גבר הוא כפול מזה של אישה - כ-18 אלף שקל לחודש לעומת כ-32 אלף שקל לחודש. לא פחות מטרידה העובדה שבישראל 2019, רופאה מרוויחה בממוצע רק 87% משכרו של גבר, כאילו רופאות הן 15% פחות טובות מרופאים.
3.כאשר צוללים אל תוך מערכת התגמול של הרפואה הממשלתית מגלים שנתוני הדו”ח אינם משקפים את המציאות. בתוך אותה מערכת בריאות מסתתרים “הרופאים העצמאים”. רופאים שהם מעין פרילנסרים, מכל הדיסציפלינות, ומקבלים שכר שעתי. וחשוב מזה: אינם כפופים לממונה על השכר ולא חייבים בדיווח. בכללית מדובר בתופעה קטנה: רבע מרופאי הכללית הם עצמאים. אלא שבשאר הקופות, מדובר ברוב מוחלט: 70% מרופאי לאומית ו־80% מרופאי מכבי ומאוחדת הם עצמאים ולא מפוקחים כלל על ידי הממונה על השכר למרות שכל שכרם משולם מתוך סל הבריאות שיוצא מקופת המדינה. לפי נתונים לא רשמיים של האוצר, נכון להיום, כ־60% מהרופאים במערכת הציבורית הם עצמאיים והתופעה היא בולטת ביותר בקרב רופאים צעירים.
4.מניתוח של אגף הכלכלנית הראשית של האוצר שנערך לפני שנה עולה כי השכר הממוצע של רופא עצמאי במכבי או במאוחדת עם ותק של 8 שנים עמד ב־2017 על כ־647 אלף שקל - כ־54 אלף שקל בחודש - כ־75% יותר מהשכר הממוצע של הרופאים השכירים. מדובר בפער עצום, כאשר באותה שנה השכר הממוצע עמד על 370 אלף שקל.
אנשי צוות הממונה על השכר מודאגים מתופעת הרופאים העצמאים אך לא פחות גם מנהלי בתי החולים הממשלתיים. האחרונים טוענים כי בגלל שכר העתק של הרופאים העצמאים, אין להם שום סיכוי להחזיק רופאים טובים בתוך בתי החולים וגם לא למשוך אליהם רופאים טובים. דוגמה בולטת לכך הן הגינקולוגיות. אלה משתכרות כאלף שקל לשעה ובתי החולים לא מצליחים להחזיק בהן. נוסף על כך, בעקבות התחרות הגוברת בין הקופות, לא פעם הן “גונבות” רופאים מבוקשים תמורת יותר כסף. כאן מגיע שיא הבזבוז של סל הבריאות: הרופא מקבל יותר כסף (תמורה) אבל עבור אותן שעות טיפול (תפוקה).
5.טוב עשו כלכלני אגף השכר שבחרו להתמקד השנה ברוקחים אשר מהווים מיקרו־קוסמוס של כל העיוותים של מערכת הבריאות. למשל, רוקח מתחיל נקלט במערכת עם שכר של כ־6,500 שקל לא רחוק משכר מינימום וזאת למרות שלמד בין 4 לבין 6 שנות לימוד אוניבריסטאי (רוקח קליני). כאשר בעשירון העליון ניצבים רוקחים שמרוויחים 38.3 אלף שקל – יותר מפי שישה. לפי דו”ח שכר קודם, הרוקחים מחזיקים את המקום הראשון ביחס בין השכר של העשירון העליון לתחתון - אפילו יותר מרופאים. גם כאן הפער המגדרי תמוה: רוקח מרוויח 14% יותר מרוקחת.
בישראל יש מחסור של רוקחים - 2,359 עובדים בגופים הציבוריים - והסיבה העיקרית היא שינוי במדיניות של ממשלת ירדן. אשר, כך מסתבר, מווסתת את כמות הרוקחים הישראלים. הסיבה: רוב הרוקחים לומדים בחו”ל, רק 44.5% מהם קיבלו רשיון בישראל, וירדן היא מקום מועדף עליהם שכן רוב הרוקחים הישראלים הם מהמגזר הערבי. אך לאחרונה ממשלת ירדן החליטה להפחית את המלגות לרוקחים ונוצר מחסור.
גם בתחום זה יש פערים גדולים במספר הרוקחים באיזורים שונים. בצפון, שם מתגוררת רוב האוכלוסייה הערבית - אין כמעט מחסור. כך גם במרכז, בשל ההצלחה לעקוף את המגבלות שהטיל הממונה על השכר באמצעות התאגידים שליד בתי החולים שמאפשרים פעילות מתחת לרדאר של האוצר. בדרום, כרגיל, המצב הוא של מחסור חמור.