האיש שיצר במו ידיו את אופנת העילית האמריקאית

"אופנה מתחילה באנשים אופנתיים", נהג לומר המעצב רוי הלסטון פרואיק, מי שהיה בשנות ה־70 סמל לאופנה אמריקאית ואחד המעצבים הבולטים שפעלו בארה"ב. אם לסכם בשתי מילים, הלסטון היה פטרון הגלאם. הוא יצר יוקרה של מינימליזם מתוחכם, זוהר ובה בעת נינוח ולא מתאמץ. האסתטיקה העיצובית שלו הגדירה את רוח התקופה של אותן שנים והשפעתה ניכרת עד היום. הגזרות המשוחררות והסקסיות שלו בבדי משי ושיפון סייעו לשחרר את הגוף הנשי — עם חליפות מכנסיים, שמלות קולר, כפתנים ושמלות חולצה פונקציונליות מבד דמוי זמש, שהתאפיינו בשיק סקסי. 

בסוף השבוע תעלה בנטפליקס הסדרה "הלסטון" של ראיין מרפי, בכיכובו של יואן מקגרגור, העוקבת אחר המעצב המורכב, ילדותו באינדיאנה, נסיקתו, התמכרותו לסמים, נפילתו ומותו, בודד, מאיידס ב־1990. 

מרפי שגדל אף הוא באינדיאנה סיפר בראיון ל”ווג” כי "המאבק והבלבול של הלסטון בין היותו אמן לבין הצורך שלו להיות בה בעת איש עסקים, ובין הסביבה שלו שהיתה כל כך נוקשה לבין היצירתיות הכאוטית שלו — ריתקו אותי”.מקגרגור, שגדל בסקוטלנד, לעומת זאת לא שמע את שמו של הלסטון מעולם לפני שנכנס לתפקיד ונהפך אובססיבי לגביו. ל"ניו יורק טיימס" סיפר כי  ניסה להיכנס לנעליו, לאגו שלו, ולמראה שלו. "אפילו קניתי מכונת תפירה", אמר בראיון הזה, "תפרתי מעט". 

הילד מאינדיאנה החל את דרכו בעולם האופנה כשלמד עיצוב כובעים בשיקגו, משם עבר ב־1958, כשהיה בן 26, לניו יורק והחל לעבוד אצל המעצב צ'רלס ג'יימס — שגם החל את דרכו ככובען ("הקוטורייר הטוב בעולם", כינה אותו כריסטובל בלאנסיגה) — והלסטון ראה בו מנטור. לימים עיצב כובעים לאנשי החברה הגבוהה, לרבות לעורכת “ווג” המיתולוגית דיאנה ורילנד שאותה הכיר בעבודתו בבית הכלבו היוקרתי ברגדוף גודמן, אך הכובע המפורסם ביותר שלו, שהביא גם לכך ששמו נהפך שגור בפי נשים, הוא ה”פילבוקס”, הכובע הפחוס שחבשה ג'קלין קנדי בטקס ההשבעה לנשיאות של בעלה ג'ון פ. קנדי. 

עשור אחרי בואו לניו יורק פתח הלסטון את הסטודיו שלו לבגדים בשדרות מדיסון שבו הוצגו תחילה 25 דגמים בלבד. "אחד הדברים שהערצתי בהלסטון היה העובדה שהוא ייחס חשיבות עליונה לסביבת העבודה שלו", אמר מרפי בראיון. "הוא יצר עולם שלם, עם אווירה וירידה לפרטים הכי קטנים, והזמין אנשים להיכנס לעולם הזה". עד מהרה הלסטון נהפך לאחד המעצבים הפופולריים בעיר. עם לקוחותיו נמנו לייזה מינלי, שהיתה גם המוזה שלו וחברה קרובה, אנג'ליקה יוסטון, ביאנקה ג'אגר, ג'קי אונסיס קנדי, רקל וולש ורבות אחרות. במשך שני עשורים היה מלך חיי הלילה של ניו יורק, והמסיבות בביתו ברחוב 63 ובסטודיו 54 עם מינלי ואנדי וורהול נודעו בכל העיר. "הוא העניק תחושה של זוהר לנשים, והפך את המראה האמריקאי לאופנה עילית", אמרה מינלי בזמנו בראיון ל"ניו יורק טיימס".

שנים ספורות בלבד אחרי שהחל את דרכו, כבר כונה הלסטון נער הזהב של האופנה. אחרי שמכר את מניות החברה שלו לתאגיד הענק נורטון סיימון ב־1973 — בימים שבהם הרעיון שמעצב אופנה ימכור את החברה שלו ואת כישרונו האמנותי לא היה מקובל  — נסקו מכירות המותג באותה שנה לסכום של כ־30 מיליון דולר. ב־1975 השיק את הבושם הראשון שלו עם מקס פקטור שהניב מכירות של כ־85 מיליון דולר. 

אנג’ליקה יוסטון מדגמנת בתצוגה של הלסטון ב־1972. מינימליזם מתוחכם, זוהר ולא מתאמץ | צילום: גטי אימג'ס

הלסטון לא חשש להיות חלוץ גם בתחומים אחרים. הוא היה הראשון להלביש דוגמניות אפרו־אמריקאיות ודוגמניות במידות גדולות והראשון שחבר ב־1983 לרשת הלבשה עממית, ג'יי.סי. פני, ועיצב בגדים במחירים נמוכים של 200-20 דולר, מה שזעזע את לקוחות העילית שלו. בסופו של דבר המהלך, שהלסטון חשב שיביא לגידול של המותג, עלה לו בהתרחקות לקוחותיו ובסילוקו מברגדוף גודמן שם נמכרה הקולקציה שלו. 

הלסטון הקדים את זמנו. בתוך שני עשורים חולל שינוי באופנת נשים ובתחושותיהן. הוא חי חיים אקסצנטריים, לא הסתיר את שאיפתו להלביש את כל אמריקה, גלגל, פיזר והפסיד מיליארדים, ובתווך התמכר לסמים. 

הלסטון ב־1974 עם לייזה מינלי. שחרר את הגוף הנשי עם גזרות סקסיות | צילום: גטי אימג'ס

ב־1984 איבד את החברה שלו ואת הזכויות על שמו כשתאגיד נורטון סיימון נרכש על ידי קונגלומרט הענק אסמרק, שפיטר אותו מתפקידו כמעצב והדיח אותו מתפקידו כנשיא החברה. בשנים הבאות למעשה נמחקה מורשתו. לאחר מותו ב־1990 נעשו ניסיונות להחיות את המותג ולהחזירו לימי הזוהר שלו, לרבות מצד תמרה מלון מג'ימי צ'ו, המפיק הידוע לשמצה הארווי ויינסטין והשחקנית שרה ג'סיקה פארקר — אך אלו לא צלחו. איש לא הצליח לשחזר את הזוהר הבלעדי של הלסטון.