סדק בחומה: מה גרם לסוללות "כיפת ברזל" להחטיא?

שלום, כאן הקברניט; סבב הלחימה הנוכחי מול ארגוני הטרור בעזה גבה קורבנות בנפש ונזק לרכוש, כמו גם סכנה לתשתיות: בין היתר, נפגע מיכל דלק אזורי של חברת החשמל, נתב"ג הושבת ועוד. אך המכה הקשה ביותר הגיעה בדמות מספר פגיעות ישירות של רקטות בערים, שהרגו ישראלים. זאת, אחרי שהתרגלנו לחיות תחת מטריה טכנולוגית - הגנתן של סוללות "כיפת ברזל" מתוצרת רפא"ל והתעשייה האווירית. 

איך יתכן שהפעם אירעו פגיעות קטלניות בעורף, בעוד שסבבים קודמים הסתיימו בנזק מינימלי? ראשית, הבה נתעכב לרגע על המטרייה עצמה: כיפת ברזל היא מערכת הטיל-נגד-טילים הכי מוצלחת בהיסטוריה, ויתכן שמבחינת שיעור הפגיעה המבצעית - גם טיל הקרקע-אוויר הכי מוצלח אי פעם; אין אחד שפגע בול ביותר ממטרותיו.

ישנו ויכוח מתמשך על שיעורי הפגיעה של טילי הטמי"ר שיורה כל סוללה, אך ככל הנראה שמדובר בקרוב ל-90%. זהו שיעור הצלחה שאין כמעט לאף חימוש בעולם. איך הפכה המערכת לכה מדויקת? פשוט מאוד: היא הראשונה בהיסטוריה שעוצבה ספציפית ליירוט רקטות, ולא כדי לתפוס טילים בליסטיים אי שם באטמוספרה.

כדי להגיע לגובה כזה, נדרש פיתוח טיל רב שלבי מאסיבי, שנושא ראש מיירט שינסה לרדוף אחר המטרה ולתפוס אותה לפני שתספיק להתפרק לראשי נפץ גרעיניים. אם הספיק הטיל המיירט להגיע בזמן, יוכל לפגוע ושלום על ישראל; אך אם יתפרקו הראשים (שמספרם נע בין שלושה לעשרה), יהיה על טילי היירוט לתפוס כל ראש נפץ בנפרד.

ואם זה לא משתמע מהתיאור - מדובר במשימה מסובכת שמצריכה טיל יקר ומסובך ביותר, עם טווח של מאות קילומטרים; כמובן שיהיה עליו לטוס במהירות עצומה, תוך ניתוח ועדכון מסלול מושלם; סטייה של מעלה אחת חצי דקה לפני הפגיעה יכולה להפוך בשטח להחטאה בת מאות מטרים. והחטאה, כאמור, פירושה אסון אטומי ומוות המוני מיידי. לא פלא שכמה פיתוחים בתחום נשאו בעצמם פצצת אטום קטנה.

כיפת ברזל, לעומת זאת, תוכננה בגישה פחות גרנדיוזית: יירוט רקטות ופצצות מרגמה, בטווח קצר יחסית ובגובה נמוך למדי. כל טיל עוצב כך שיהיה זריז ביותר, כדי להספיק להגיע למפגש עם רקטת האויב. הוא לא חייב להיות סופר-מהיר, ופרופיל הטיסה שלו הרבה יותר שפוי משל טיל שמיירט פצצות אטום באטמוספרה. תחת זאת, הדגש במערכת היה על מאסות; היא נולדה כדי להתמודד עם ריבוי רקטות.

שילוב של סנסורים ממפה את מסלול כל הרקטות שירה האויב, מחשב מזהה היכן הן יפלו ורק אלו שעושות את דרכן לשטח מיושב יקבלו טיל טמי"ר. והוא, מצדו, אמור פשוט לטוס כמו חץ מהקשת של אפולו, בדיוק אל נקודת המפגש עם המטרה ולגמור אותה באוויר עם מטען רסס. זה, או שיחטיא; מה השתנה בסבב הלחימה הנוכחי, ואיפשר לרקטות האויב לגבות מחיר דמים?

קשה לדעת בוודאות; נכון לרגע כתיבת שורות אלה, עודנו נתונים בתוך הכאוס הטיפוסי של לחימה צפופה וטרם פורסמו מסקנות. דובר צה"ל התיר לפרסום שהפגיעה הישירה בבית שארעה ביום שלישי ה-11.5 נגרמה בשל תקלה במערכת, והיא זוהתה ותוקנה לאחר מכן.

ואולם, בשטח פעלו מספר סוללות ששטחי הכיסוי שלהן חופפים וקרה גם בליל ה-12.5 שרקטות אויב פגעו והרגו אנשים, כשהפעם לא דובר על ליקויים משום סוג. בהמשך, נפלו רקטות גם על בתים ביהוד, פתח תקווה, שדרות ועוד.

טעות אנוש היא אפשרית, אך קשה לי להאמין שזו הסיבה. צוותי סוללות הטילים מורכבות מחיילות וחיילים שפשוט זוהרים מאושר; הם האגרוף שאוחז במגן ישראל, הם ששומרים על הבית בצורה הכי ישירה.

הרבה סיפוק יש לצוותים הללו, ולא פלא שהם מורעלים ברמה שתשים בכיס בערך כל לוחם של כל סיירת. הסטנדרטים של חיל האוויר בנוגע לדיוק ונהלים גם ככה מרקיעי-שחקים, ואלו של צוותי כיפת ברזל יושבים ממש בשפיץ.

האם זה בגלל הרקטות של חמאס? האם הניח הארגון יד על רקטה שיותר קשה לפגוע בה? האם שינו פרמטרים קיימים כדי לגרום לחימוש להתנהג אחרת ולחמוק לכיפת ברזל? כן ולא; ארגוני הטרור משדרגים את הרקטות שלהם ממש כל הזמן - אך הרבה יותר קל לבנות רקטות מאשר לפתח אותן.

האויב מנסה להגדיל קצת ראשי נפץ, להפוך אותם לקטלניים יותר, לשפר את היציבות ואת הטווח - אבל מדובר באילתורים שנעשים על בסיס הנדסה של מישהו אחר - מפעלי הנשק באיראן, צפון קוריאה ומדינות אחרות בהן נבנו הרקטות (וגם שם, זה על בסיס ידע רוסי וסיני). לחמאס יש יכולת לייצר רקטות בעצמו, אך אלו נחותות ומוגבלות ביחס למקור.

המגבלה הכי גדולה של חמאס בסיפור הזה היא היכולת לדעת איך תתנהג רקטה שעברה שינויים: אין בעזה מנהרת רוח מסודרת או תשתית מחשוב מתאימה, וכל שביכולתם של מהנדסי האויב לעשות זה לירות רקטות לים ולנסות להבין מה עבד ומה לא. ובלי תשתית בדיקה מתאימה גם ברמת המעבדה וגם ברמת השטח, קשה מאוד לנחש איך תתנהג הרקטה בטווח של עשרות ק"מ, כמה תסטה ממסלולה ועוד.  

כך, מתקבלות רקטות שמאוד דומות לקודמותיהן, לא משהו שמתנהג לגמרי אחרת באוויר, או משפיע על היכולת של כיפת ברזל לתפוס אותה בקלות באוויר; טילי הטמי"ר מהירים מדי, המכ"מ מדויק מדי, והשדרוגים הפלסטיניים לא מהווים אתגר בשלב זה.

אז מה נשאר? להערכתי, הסיבה להחטאות היא שינוי אחר שהתחולל בשטח, שינוי שנשמע מאוד בסיסי אבל מהווה אתגר: במשך שנים רבות אגר האויב רקטות ובנה תשתיות שיגור שונות ומשונות, והפעם פשוט פתחו את השיבר והתחילו לשפוך רקטות במטחים גדולים מאי פעם.

קשה לנצח את חוק המספרים הגדולים: לחמאס היו פשוט הרבה מאוד רקטות באוויר בו זמנית בכל גזרת כיסוי של סוללת כיפת ברזל. הבעיה לא היתה מעקב אחריהן; הסנסורים של כיפת ברזל יכולים בקלות לגלות לזהות ולנטר גם דברים הרבה יותר מהירים מרקטה חמאסית. מצד שני, לכל סוללה יש מספר מוגבל של טילים. מספר קטן יותר מהתחמושת הזמינה של חמאס.

לכל משגר כיפת ברזל יש עשרים טילים - היקף תחמושת גדול ביותר בהשוואה לסוללות קרקע-אוויר מודרניות אחרות (בין ארבעה לשמונה טילים למשגר) ולכל סוללה יש כמה משגרים. אבל מה? לעיתים קרובות יורים יותר מטיל אחד על מטרה, כדי לשפר סיכויי השמדה. האמינו לי שלא חסרים לצה"ל טילים, אך עדיין צריך לעצור רגע וולמלא את המשגר; מה עושים כשהאויב משגר אז מאה רקטות בו זמנית?

זה אולי נשמע המון, אך בעולם הרקטות הארטילריות זה סטנדרטי. לדוגמה, קחו את משגר הרקטות הנייד הכי נפוץ בעולם; קוראים לו BM21 והוא קופסה של 40 צינורות כשבתוך כל אחת נחה לה רקטת 122 מ"מ, שמכונה גראד.

אפשר לירות את כל הקופסה ממש תוך 20 שניות, ובכל סוללת BM21 יש חמישה-שישה משגרים. כך שבמקרה כזה, תתמודד כיפת ברזל עם יותר מ-200 מטרות שחותכות את השמיים.

לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי יש רקטות כאלה בדיוק; חלק מייצור מקומי, חלק מייצור איראני. מה שאין לארגוני הטרור זה את הרכב והמשגר; אין להם צורך בכך, שכן יש בידיהם דרך הרבה יותר שטנית ופשוטה לירות המון רקטות בו זמנית. במקום רכב שאפשר לעקוב אחריו, לזהות מהאוויר ולהשמיד מרחוק, העדיפו המחבלים רקטות שלא מסתובבות הרבה, ופשוט יושבות באדמה ומחכות למתי שיזדקקו להן.

 

במשך שנים הם הלכו וחפרו סדרת בורות תמימה בכל רחבי הרצועה, סדרת בורות שלעיניים ישראליות בולשות אולי תיראה כהנחת צנרת מים להשקייה. לפני חפירת הבור, חישבו המחבלים את הזווית הנדרשת לירי כדי להגיע לסדרת יעדים שנבחרו מראש.

עם הנתון נהזה יגשים לעבודה ושותלים כוורת רקטות בקרקע. היכן? היכן שרוצים; אפשר לשים בור שיגור כזה גם בחצר של בית ספר, אם האדמה אינה קשה מדי. וכאן מגיעים ליתרון המרכזי של הבור על פני המשגר הנייד: אפשר לשים בו גם 100 או 200 צינורות עם רקטות אם רוצים. אפשר לחפור עשרים בורות עם עשר רקטות בכל אחד. האש הארטילרית פשוט יוצאת מהאדמה.

וכך, תיאורטית, יכול חמאס לירות הרבה מאוד רקטות בבת אחת. וחכו, יש עוד: מבחינת האויב, הירי הזה גם מאובטח יותר מכל שיטה אחרת. היעד גם כך נבחר מראש, ואת מתג השיגור אפשר לחבר לטלפון סלולרי שיסגור מעגל חשמלי.

כך ניתן להפעיל את השיגור בשליחת SMS, כשאתה מסתתר באיזה בונקר (או בבית סמוך, כשאף אחד לא יחשוב להפציץ אותך). צריך רק לזכור איזה בור שיגור מכוון לאיזו עיר ישראלית ויש לך מתקפה מוכנה.

ארגוני הטרור מפעילים גם משגרים קצת יותר סטנדרטיים, שנמצאים מעל לקרקע, אך הרעיון של תשתיות שיגור גמישות הוא שאיפשר להם לייצר מאסה של אש. ובגלל שבסבב הלחימה הנוכחי הם גם גידלו אומץ ומוטיבציה, הרשו לעצמם לירות הרבה רקטות בבת אחת במקום רק לצבור אותן ולהמתין להזדמנות מושלמת.

היסטורית, צבר חמאס רקטות כדי לאתגר את העורף הישראלי במקרה של פלישה קרקעית לכיבוש עזה - אך השנים חלפו ופלישה כזו לא הגיעה.

להערכתי, לא היה פה כשל, בטח שלא ברמת השטח; אנשי כיפת ברזל עשו מלאכתם נאמנה גם הפעם, וכל אחד שיפגוש בי על הבר יקבל ממני בירה וצ'ייסר על המקום. ואולם, קל לשכוח שלכל מערכת נשק יש מגבלות, בטח אחת מוצלחת כמו כיפת ברזל.

10% החטאה פירושם שלעיתים נדירות תצליח רקטת האויב לעבור בין טילי הטמי"ר, שלעיתים נדירות תהיה איזו תקלה נקודתית, שלעיתים נדירות נעמוד בצידה המסוכן של הסטטיסטיקה.

מה עושים? הפיתרון פשוט בהרבה משנדמה: חובה לזכור שלמרות המטריה הטכנולוגית של סוללת הטילים המתקדמת, עדיין יש פעולות שעלינו לבצע. חובה להיות מחוברים לאזעקות (למשל, דרך הטלוויזיה או אפליקציית פיקוד העורף) וברגע שאחת תישמע, יש לקום בשקט וללכת לחלל המוגן.

אם אנחנו בחוץ - נכנסים לחדר מדרגות ועולים קומה או יורדים למקלט, ובשטח פתוח מומלץ לשכב על הקרקע; אדם ששוכב מצמצם את החשיפה שלו לרסס בכ-80%. השילוב של כיפת ברזל והתמגנות בהתאם להנחיות פיקוד העורף הוא חומת המגן שלנו, הוא זה שיציל את חיינו בעתות חירום. שמרו על עצמכם, היו עירניים ואל תזלזלו במצב. טיסה נעימה!