עדיין מפחדים לגעת בבחינות הבגרות

גם לאחר הקורונה והכאוס שהביאה השנה הזאת למערכת החינוך – ובמיוחד לנבחנים בבגרות – עדיין מתקיימת אצלנו תעודת הבגרות כאחד מעשרת הדיברות של הר סיני. ואם יימצא מי שמעז להציע שינוי, הוא יעשה זאת בדחילו ורחימו כאילו מהלך על גחלים. 

לתעודת הבגרות אין מטרה אחרת מלבד להבחין בין "טיפשים" ל"חכמים" לטובת האקדמיה – תפיסה חינוכית מיושנת שגוררת אחריה אי שוויון ופערים גדולים. תעודת הבגרות גם תופסת את התלמידים בשיא יכולתם בחטיבה העליונה, ומסיטה את תשומת לבם (המועטה) מן הדברים החשובים באמת שבאפשרותם לעשות בכיתות י'-י"ב.

בגרות לפני הקורונה | צילום: יובל חן

לאחרונה התארגנה קבוצת חוקרי אקדמיה לגבש הצעה חדשה בעניין הבגרויות, כולם אנשים בעלי שיעור קומה במחקר ובעשייה החינוכית. הצעתם אומרת לצמצם את בחינות הבגרות החיצוניות (הסטנדרטיות לכולם) לשלוש או ארבע, ואת שאר המקצועות להשאיר לבחינה וציון בית-ספריים.

"אין הכוונה לבטל שום מקצוע חובה הכלול כיום בתעודת הבגרות", כותבים המציעים, אלא להפוך את מורי בית הספר לגורם העיקרי שבודק אותם ומעניק ציונים. מה הם שלושת המקצועות שנשארים סטנדרטיים לכולם? מתמטיקה, שפת אם ואנגלית. חשוב לומר משהו על הערבית. מטעמים של כבוד לציבור הערבי כתבו המציעים "שפת אם", אבל זה מטעה. מה יעשה יוצא החברה הערבית אם אינו יודע עברית על בורייה? "שפת אם" לא תעזור כאן. צריך היה לכתוב ברור: עברית ואנגלית.

יצאתי בלתי מסופק מן ההצעה החדשה בנקודות נוספות: א. למסמך חסר רציונל, כלומר התייחסות לשאלה למה כך ולא אחרת; ב. לדעת המציעים "זוהתה הזדמנות". נכון, צריך להיות עיוור כדי להחמיץ את הכשלים הרבים שהיו למשרד החינוך עם הבגרות בשנת הקורונה. המשרד כשל בעיקר בכך שלא ביטל את הבחינות והוסיף בלבול על בלבול בכל הקשור למערכת החינוך. אין ספק ששנת הקורונה זעזעה את אושיות הבגרות, אבל מחברי המסמך לא לקחו את הדברים רחוק מספיק בהתאם למה שהתברר כנדרש כבר לפני שנים – ואפשרי עתה. מכל מקום, "זוהתה הזדמנות" אינה רציונל; 

ג. השארת מקצוע המתמטיקה על כנו. מקצוע זה אינו שווה לכל נפש (כפי שהזיכרון אינו שווה לכל נפש, ראו ה"צ'ייסר" בתוכנית "המרדף"), וברור שמרבית נבחני חמש יחידות מתמטיקה יגיעו מאוכלוסיות מבוססות, שיש להן הון אנושי והון כספי לקדם את ילדיהן אל היעד. מחקר שהתפרסם זה עתה (קשתי, 10.5.21) מספר לנו שרק "כ-5% מתלמידי י"ב ממוצא אתיופי למדו חמש יחידות מתמטיקה, לעומת 21% בחינוך העברי". לא מפליא;

ד. "מקצועות החובה האחרים", כלומר משאירים לתעודת הבגרות את כל מקצועות הבגרות הנוכחיים, בלי לבחון ולעשות בחירה חדשה. מקצועות רבי חשיבות כמו קיימות או פעילות חברתית-רגשית וערכית – לא ייכנסו; 

ה. המסמך אומר ש"יש ליצור תבחינים וסטנדרטים מקצועיים לצורך מתן הערכה תקפה ומהימנה ל'ממירי הבגרות' (הבדיקה הפנימית במקום החיצונית), שיהיו מקובלים על המוסדות להשכלה גבוהה, ולהשקיע בהכשרה של סגל ההוראה בתיכונים ביישום והטמעת סטנדרטים אלו". כלומר יש לחייב את כל המורים להשקיע מעכשיו זמן רב ביצירת 'תבחינים וסטנדרטים' כדי שהציונים יהיו מקובלים. מן הפח אל הפחת.

כיצד קורה שקבוצה נכבדה של חוקרים מוציאה תחת ידיה מסמך בלתי מספק כזה? התשובה ברורה: חשש לנסות להוביל את מה שהם היו רוצים באמת – רחוק מדי. לא להכעיס את משרד החינוך, לא להתעמת עם האקדמיה, לא עם ארגוני המורים ולא עם גורמים אחרים. הצרה שמביאה עלינו תעודת הבגרות הנוכחית תוסיף ללוותנו ותדאג שנדשדש בבוץ. חשיבה ביקורתית? נשאיר אותה להזדמנויות נוחות יותר.