להשמיע את קולות השפיות ולעמעם את קריאות הרשע

לילות וימים קשים עוברים על אזורנו. לילות בין הטילים שלא מבחינים בין הדתות והמינים, וימים בין המילים הפוגעות והמלאות ארס ושנאה, בין אם בכתובים ובין אם בדיבורים. מילים קשות ופוגעות שנאמרים בידי כתבים ששוכחים שהם אמורים להיות גם מקצועיים, אבל גם קצת אנושיים. מילים של מרואיינים שתוקפים את האחר, בייחוד אם הוא מיעוט, מבלי לנסות להבין את כאבו ושגם הוא חי בסיוט. מילים של פוליטיקאים מסיתים, ששכחו את היום שאחרי, שבו נצטרך להמשיך לחיות יחד, ערבים ויהודים, אזרחים טובים שגילינו באמצע הדרך.

משפחה שיצאה מהרכב מחשש לפגיעת טילים | צילום: עמית שעל

איך שרק לפני חודש המטרנו על אותם אזרחים מילות אהבה והערכה על תמיכתם בחולי הקורונה, נגיף שלא מבדיל בין היותנו ערבים או יהודים. איך זה שבהרף עין שכחנו עשרות שנים של כבוד הדדי וחיים רב־תרבותיים, שנתנו לנו קצת טעם בחיים, למרות כל המאבקים. איך ז שפוליטיקאים שהשתמשו בנו לצורך הישגים פוליטיים על רקע החיסונים, מפנים כרגע את כל החיצים המורעלים לכיוון האזרחים שאינם נמצאים בסל הבוחרים הפוטנציאלים שלהם. הכל בניסיון  לקושש קולות בין האזרחים השונאים והמסיתים, מבלי להסתכל על היום שהיה והיום שאחרי.

בימים האחרונים החלטתי להפיץ ביתר שאת את המילים שמקרבות ובונות במקום מילים שמרחיקות והורסות. החלטתי להשמיע את הקולות של אותם ילדים שנשרפים או נהרגים בגלל השנאה הקשה בין האנשים ולא בגלל תקלה של אלוהים. החלטתי להשמיע בקול חזק וברור את הכאב של האחר, ללא הבדל דת או עמדה פוליטית של עם אחר. אותו כאב של מוות, בין אם הוא של ישראלים המחפשים שלווה ועתיד לילדים, או של פליטים עזתיים שמחפשים בכלל טעם להישאר בחיים הקשים.

החלטתי להשמיע את צעקתו של מוחמד הילד שנשרף בביתו מבקבוק תבערה של פושע שפל. החלטתי להשמיע את קולם של הזקנים היהודים והערבים ששוברים את עצמותיהם בזמן ריצה למתחמים ממוגנים, ומתחילים לספור את הימים שנותרים להם להישאר בחיים כשהם מרותקים למיטות ותלויים באחרים. החלטתי להשמיע את הקול השפוי של האחר ולעמעם במעט את קולות הרשע, ולקוות לימים טובים יותר בו נמשיך להיות שכנים ונפסיק להיות אויבים, אנשאללה!

הכותב הוא יו"ר ועדת ההיגוי לשילוב ערבים באוניברסיטת תל־אביב וחוקר עמוד שדרה