האושר יש לו סוף

מדינת ישראל מצהירה על עצמה כיהודית ודמוקרטית. לכאורה דיסוננס קוגניטיבי - אם היא יהודית מדוע היא רואה צורך בחלוקת העוגה באופן שווה לאותם 20% שאינם בני הדת היהודית? ואם היא דמוקרטית מהיכן נובע הצורך לחלק את העוגה לפי מפתח דתי ולא פשוט לראות בה את מדינת כל אזרחיה?

דיסוננס קוגניטיבי שכזה לא זר לחברה האנושית הגלובלית. גם סיסמאות פופולריות ב-200 השנים האחרונות כחירות ושוויון הן למעשה דיסוננס קוגניטיבי. החירות המושלמת שהתגלמה בארה"ב הקפיטליסטית של תחילת המאה ה-20 והשוויון המוחלט שהתגלם ברוסיה הקומוניסטית של סוף המאה ה-20 גרמו לקריסת הסדר החברתי בהן. מדינות אחרות שהשכילו לנהל את הדיסוננס באופן מאוזן נמצאות כיום בראש הסולם של האושר הבינלאומי.

ישראל הפתיעה לאורך השנים במיקומה בסולם האושר הבינלאומי בזכות יכולתה לנהל באיזון את הדיסוננס הקוגניטיבי היהודי דמוקרטי שלה, אבל כל מי שבחן את המציאות ואת הקריטריונים לבדיקת אושר זה הבין כי מדובר בפסאדה בת חלוף.

הקריטריונים שנקבעו בסולם האושר הבינלאומי - שגשוג, רמה גבוהה של ביטחון חברתי, שוויון בין האזרחים וביטחון התושבים בממשלה, לא היו יכולים להמשיך להתקיים בתוואי השטח הנוכחי של ישראל ובעיקר לא תחת הנהגה קיצונית המשסעת את החברה ומדירה חלקים נכבדים ממנה משיתוף אמיתי שוויוני ופרודוקטיבי בהוויה הישראלית.

הפגנה של ערביי יפו | יריב כץ

הנהגה זו מטה את הדיסוננס לעבר קו יהודי לאומי קיצוני ועושה כל שביכולתה לפגוע במוסדות הדמוקרטים בישראל. למעט השגשוג שהוא בעיקרו פרי יזמות של תושבי ישראל (שגם הוא בסכנה), הביטחון החברתי, השוויון והביטחון בהנהגה – כולם באחריות הממשלה - הלכו מדחי אל דחי בהנהגת הימין הלאומי והגיעו בימים אילו לתהומות שלא ידענו כמותם.

בני האדם אינם מוכנים להיות לנצח נרמסי

אחת מתוצאותיו של שלטון הימין הלאומני היא ההתקוממות הפלסטינית הנוכחית. היחס לעם הפלסטיני ככלל ולאזרחי ישראל הפלסטינים בפרט הוא מהרעות החולות של החברה הישראלית. את תוואי השטח הדליק עיצבו החברה וממשלות ישראל לדורותיהן, והן השכילו להתעלם ממנה או להצניע אותה למידה הרצויה להן. אולם נראה שהבעירה היתה מגיעה גם ללא מנהיג שהצית אותה משיקוליו האישיים. ההיסטוריה, למי שטורח ללמוד ממנה, מראה כי בני האדם אינם מוכנים להיות לנצח נרמסים ומודרים.

העם הפלסטיני נמצא בגבולות הנשלטים אפקטיבית ע"י ישראל מעל 50 שנה ומחולק ליחידות אשר לאנשים החיים בהן מינון שונה של זכויות וחובות שרובן נקבע על ידי ישראל – מעין דירוג שבסיסו הפרד ומשול. פלסטינים ישראלים מודרים מקואליציות פוליטיות, חלקם בעוגת החינוך והרפואה קטן מחלקם היחסי באוכלוסייה, שלא לדבר על כך שהשלטון אינו נוקט כלל בהשקעה מוגברת לתיקון עוול ואפליה הסטורים.

פלסטינים באזור C, ששטחו כמחצית הגדה, נמצאים תחת שליטה מוחלטת של ישראל, מוקפים בגדרות, שערים שאינם נפתחים באופן קבוע, חלקם לשטחים החקלאיים שהם מעבדים, מחסומי דרכים, איסורי בנייה, התנחלויות עויינות ואי מניעת התקפות כנגדם. אנשים אילו אינם יכולים לנהל חיים נורמטיביים, והכוונה ברורה - להעתיקם מאזור זה כך שמדינת ישראל תוכל לספח את השטח בלי האנשים.

הפלסטינים הגרים באזור B ובאזור A חיים במובלעות הנשלטות בתחומי חיים רבים ע"י מדינת ישראל המונעת מהם התפתחות עצמאית ובו בזמן שוללת מהם זכויות.

פלסטינים ברצועת עזה נמצאים תחת מצור מזה למעלה מעשור עם אספקת חשמל של 4 שעות ביום ומיליון מובטלים המקבלים לחם חסד מארגוני סיוע בינלאומיים שישראל מאפשרת להם כמחווה של רצון טוב – אף פעם לא כחובה או זכות – להעביר את הסיוע לתוך הרצועה.

במציאות שכזאת של אי שוויון לכמחצית האנשים הגרים בשטחים הנשלטים אפקטיבית ע"י ישראל ובהיעדר פתרון מדיני עם העם הפלסטיני, לא ניתן להתקיים בביטחון לאורך זמן. ואכן, האירועים האחרונים מוכיחים כי שיטה זו, שהחזיקה מעמד במשך עשורים, מתחילה להיסדק כאשר פלסטינים מכל היחידות מתאחדים ונאבקים לשינוי מציאות חייהם.

אם החברה הישראלית לא תדאג מיידית לפתרון מדיני מוסכם עם מיליוני האנשים המתגוררים בשטחה היא תגלה מציאות מרה וכואבת הרבה יותר ממה שהיא טועמת כיום.

ד"ר אילן גל הוא חבר ברופאים לזכויות אדם