אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הסופר איימן סיכסק: “מבחן הלגיטימיות שלנו לעולם לא נגמר" צילום: עמית שעל

הסופר איימן סיכסק: “מבחן הלגיטימיות שלנו לעולם לא נגמר"

את השבועות האחרונים העביר סיכסק, מוסלמי שכותב בעברית, תושב יפו, הומו שגר עם בן זוג יהודי, בצפייה באירועים האלימים ובכתיבה בלתי פוסקת עליהם. הוא מבקר את התקשורת “שמזמינה ערבים לטלוויזיה רק כדי לנזוף בהם”, אך גם את רצח הנשים בחברה שגדל בה ואפילו את חבריו הליברלים שפתאום הכעס והפחד מעוררים בהם שדים. למרות כל זאת הוא אופטימי: “אולי מה שקרה עכשיו זו סטירת הלחי שתעורר את כולנו"

24.05.2021, 08:01 | שירי לב-ארי

בין אזעקות, טילים ויירוטים בשבוע שעבר ניסה איימן סיכסק להסביר מה פירוש להיות סופר ופובליציסט ערבי בישראל שכולו התנגשות זהויות: הוא ישראלי, ערבי, מוסלמי, הומו. עמוד הפייסבוק שלו הפך כבר מזמן ליומן אישי. הוא כותב בו על הכל, חשוף ופגיע. ובימים האחרונים של המבצע בעזה היה צמוד לחדשות.

קראו עוד בכלכליסט:

סיכסק (37), בן למשפחה מוסלמית ביפו שהוא מתגורר בה היום, למד לתואר ראשון בספרות אנגלית וספרות כללית באוניברסיטה העברית. החל לפרסם סיפורים קצרים במוספי העיתונים כשהיה בן 18. ספרו הראשון, "אל יפו", ראה אור ב־2010 וב־2016 פרסם את הרומן "תשרין", על משפחה ערבית מיפו שמסתירה סוד גדול, שאותו הוא מעבד עכשיו לסדרת טלוויזיה. 

בעמוד הפייסבוק שלו כתב בשבוע שעבר בזעזוע על המהומות ביפו, על התקשורת הישראלית שמקשיבה בעיקר לעצמה, על צעירה ערבייה שנהרגה מכדור תועה במהומות בירושלים, ואפילו על המתקפה המיותרת על אשתו של זאב אלקין. "צפיתי בחדשות כמו בסרט אפוקליפטי, רואה ולא מאמין". 

איימן סיכסק. “שנים שהחברה הערבית מנסה לזכות בלגיטימציה. ורואים את הפירות של זה. מפחיד אותי שמה שראינו עכשיו יחזיר את החברה הערבית בישראל אחורה", צילום: עמית שעל איימן סיכסק. “שנים שהחברה הערבית מנסה לזכות בלגיטימציה. ורואים את הפירות של זה. מפחיד אותי שמה שראינו עכשיו יחזיר את החברה הערבית בישראל אחורה" | צילום: עמית שעל איימן סיכסק. “שנים שהחברה הערבית מנסה לזכות בלגיטימציה. ורואים את הפירות של זה. מפחיד אותי שמה שראינו עכשיו יחזיר את החברה הערבית בישראל אחורה", צילום: עמית שעל

באחד הפוסטים תיארת איך באולפני הטלוויזיה נציגי הציבור הערבי הועמדו בשבוע שעבר למשפט. 

"מצד אחד, בזמן האחרון יש יותר נראות לחברה הערבית בטלויזיה. מצד שני, אירוע כמו שקרה עכשיו בעזה ובישראל, חשף את היחס האמיתי של התקשורת הישראלית למרואיינים האלה: מזמינים אותם לאולפן כדי להודיע להם כמה מאוכזבים מהם. ‘נתנו לכם הזדמנות, אבל התבדינו’. כאילו חיכו לאירוע כזה כדי להצדיק את האכזבה והפחד שהיו שם תמיד. מבחן הלגיטימיות הזה נמשך ונמשך”.

אתה מבקר גם את החברה שגדלת בה. למשל בנוגע לאלימות כלפי נשים.

"מקרי הרצח בחברה הערבית בכלל ורצח של נשים בפרט, זה ג'ונגל שאין שום דרך להצדיק אותו. וזה ניצול העובדה שהמשטרה לא יודעת איך להתמודד עם זה. יש נשק זמין, סומכים על זה שהקהילה לא תשתף פעולה עם המשטרה, וככה יודעים מראש שמקרי רצח יישארו לא מפוענחים. וזה בא בעיקר מכיוון שנשים בחברה הערבית בשנים האחרונות עשו קפיצה עצומה קדימה: בהשכלה, בהשתלבות במקומות עבודה, במודעות של מה מגיע לי ואיך אני רוצה לתכנן את חיי ועם מי לקשור אותם. הגברים נותרו מאחור. הם התעוררו ומצאו נשים בנות גילם כמה קילומטרים קדימה, זה מעורר דחפים קמאיים ואלימים לנסות לעצור את זה”.

איך אתה מוצא את דרכך בין שתי החברות?

“לשמחתי, אני בזוגיות כבר שנתיים עם בן זוג יהודי, ופתאום הדבר הלא נורמלי הזה, הבלתי אפשרי, של קיום יהודי־ערבי משותף, קורה אצלך בבית באופן טבעי. בשבילנו זה החיים הרגילים, אבל פתאום בהקשר של הפרעות בכל מקום נחשפות גם הבעיות של החברים שלנו עם הזוגיות הזאת, של המשפחות שלנו, הכל עולה עכשיו — ואלה אנשים שעד כה היו ליברלים וחמודים. אני מבין, הכעס והפחד מעירים הרבה שדים. ובאופן כללי בתור גבר ערבי הומו עם בן זוג יהודי, כשאנחנו יוצאים מהבניין ביפו, אנחנו לא מחזיקים ידיים ולא מתנשקים, וזה נורא בעיניי, אני כועס על עצמי שזה ככה. כל השנים היו לי מחשבות על לעזוב את המקום הזה ולחיות במקום אחר”.

שוטרים בשבוע שעבר ביפו בעקבות המהומות. "צפיתי בחדשות כמו בסרט אפוקליפטי, רואה ולא מאמין"
, צילום: יאיר שגיא שוטרים בשבוע שעבר ביפו בעקבות המהומות. "צפיתי בחדשות כמו בסרט אפוקליפטי, רואה ולא מאמין" | צילום: יאיר שגיא שוטרים בשבוע שעבר ביפו בעקבות המהומות. "צפיתי בחדשות כמו בסרט אפוקליפטי, רואה ולא מאמין"
, צילום: יאיר שגיא

מה משאיר אותך כאן?

“הדבר המרכזי שמחזיק אותי כאן זה הכתיבה, אני לא מאמין שבשום מקום בעולם הכתיבה שלי תשנה למישהו כמו שהיא יכולה לשנות כאן בישראל. הכתיבה בשבילי היא אולי החלק הכי יציב בזהות שלי. אולי זה קצת סאדו מזוכיסטי, אבל בגלל ההיסטוריה המשפחתית שלי, בגלל ההורים שלי, אני מתקיים פה בשתי השפות. אני אומר להוריי משפט בערבית ותמיד משתרבבות גם שתי מילים בעברית, שואל אם יש מלוחייה במקרר, אבל את המילה ‘מקרר’ אני אומר בעברית, והם יבינו. זה גם החיים ההזויים שלהם”. את הסיפורת שלך אתה באמת כותב בעיקר בעברית, מדוע?

“כי הנושאים שחשובים לי כמו החברה הפלסטינית  בישראל,  חשוב לי שידברו עליהם בעברית. שום דבר לא ישתנה בשיח שלנו אם לא נשתף אותו באופן רחב יותר”.

איזה סנטימנט יש לך כלפי העברית?

“יש לי יחסים רומנטיים עם העברית. בתור ילד קראתי הרבה ספרים בעברית, תמיד הייתי מאוהב בשפה, במוזיקליות שלה. אני נהנה לשים את המילה הספציפית הזאת במקום המסוים הזה במשפט. אני מרגיש בבית בעברית”.

אתה מייצג בעל כורחך את החברה הערבית?

“כן, זה תוצאה של העובדה שאין הרבה קולות כאלה. הרבה שנים התקשורת הישראלית המשודרת התעלמה לחלוטין מהחברה הערבית בישראל. שנים של הסתה ממוסדת ומאורגנת היטב נגד אזרחי המדינה הערבים, שהופכת גם את נציגי הציבור הערבים לטרוריסטים ולא לגיטימיים”. 

למעשה הביטוי “ערביי ישראל” כבר כמעט נעלם מהנוף, רובם רואים בעצמם פלסטינים. סיכסק אומר כי לדעתו, אירועי  אוקטובר 2000 חוללו את השינוי המשמעותי. שם התחילה ההזדהות של הערבים בישראל עם אחיהם הפלסטינים. “האלימות המטורפת של המשטרה כלפי האזרחים הערבים שנורו למוות, וועדת אור שלא מצאה אף אחד אשם — זה היה הלם. הייתי בן 16 והרגשתי איך האירוע הזה דוחף אותי לדעת על ההיסטוריה המשפחתית שלי, להבין את המאבק הזה יותר לעומק. פעם ראשונה בחיים הרגשתי שאנחנו לא אזרחים שווים. אם המשטרה יורה עלינו כדורים חיים בהפגנות, אנחנו לא אזרחים שווים”. 

איך היית מגדיר את עצמך?

“אני הכי מזדהה עם ההגדרה ערבי אזרח ישראל. זה עוול לומר פלסטיני, כי אני לא חי את החיים הפלסטיניים, אני לא עובר מחסומים כל יום, וחיילים לא יכולים לפרוץ אליי הביתה בכל רגע נתון, אני לא משלם את המחיר של הפלסטינים”. 

יש דרך לעתיד טוב יותר?

“אני מבין את הפחד של היהודים מכך שהאנשים בצד השני של הגדר לא רוצים שהציבור היהודי יישאר כאן. אבל הנקודה המרכזית שאי אפשר להתקדם בלי לגעת בה, זה העובדה שיש כאן עם כבוש — זו מורסה”. 

כשאתה אומר כיבוש, אתה מתכוון ל־1948 או ל־1967?

“אני מתכוון ל־67’. המילה כיבוש יוצרת רתיעה ומפוצצת שיחה, אך אי אפשר להעלים את השיח על זה. האגרסיביות של הכיבוש היא גם העובדה שאסור לדבר עליו. עם כל הכאב והרצון שלי שיכירו בפליטי 48’, צריך גם שאיפות פרגמטיות. היום גם 67’ כבר נראה בלתי אפשרי להכיר בו. אבל התסריט האפשרי זה 67’. אני מרגיש שאני בעמדת רוב מוחלט בעניין הזה: עצמאות לפלסטינים לפי קווי 67’. רוב הערבים בישראל לא היו רוצים שהאזרחות שלהם תשתנה בעקבות מדינה פלסטינית, להפך: הם היו רוצים התערות בחברה הישראלית. המאבק הוא למען השתלבות, ולא פירוד”.

אז יש מה לעשות.

“שנים שהחברה הערבית מנסה לזכות בלגיטימציה, ורואים את הפירות של זה. מפחיד אותי שמה שראינו עכשיו יחזיר את החברה הערבית בישראל אחורה”.

אולי יקרה ההפך, ויהודים וערבים יתעוררו. 

“האופציה של תיקון נראית לי ריאלית. מין סטירת לחי שתעורר אותנו. יש לי סיבה נוספת להאמין בזה. כשהספרים שלי ראו אור, אחד הדברים הכי בולטים היה תגובות הקוראים. היה רצון גדול לקרוא תיאור חיים של משפחה ערבית בישראל. יש צמא ויש סקרנות — יש על מה לעבוד”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות