מאיתמר בן גביר עד יריב לוין: סוכני הכאוס של נתניהו נותנים עבודה

1. מינוי פירומנים 

איתמר בן גביר ויריב לוין הם שני סוכני כאוס בשירות נתניהו

איתמר בן גביר ויריב לוין הם שני סוכני כאוס מסוכנים להחרבת הדמוקרטיה הישראלית. האחד מופקד על החרבת הדו־קיום השברירי בין יהודים וערבים במדינת ישראל; ועל גזענות והתעמרות בערבים בצדו השני של הקו הירוק. השני מופקד על החרבת בית המשפט העליון, הכנסת והפרדת הרשויות. שניהם מונעים משטנה בסיסית שמזינה את ייעודם ושליחותם. הסגנון שונה: לבן גביר יכולת להחליף מסכות ורטוריקה בהתאם לנסיבות, לקהל ולמיקרופון שמולם הוא מופיע. לוין עוטה תמיד את אותה חליפת חמיצות, ויורה תמיד את אותן רפליקות רוויות משטמה כלפי בית המשפט. שניהם משווקים את אותה המרכולת זה שנים רבות. ואת שניהם רומם ראש הממשלה בנימין נתניהו למרכז הבמה הציבורית. האחד הפך לחבר כנסת ולחבר ועדת חוץ וביטחון, השני הפך ליו"ר הכנסת ולממלא מקום נשיא המדינה.

רה"מ בנימין נתניהו וח"כ איתמר בן גביר | צילומים: עמית שאבי, אבי רוקח, קובי קואנקס

לא פעם אני דן בנזקיו של נתניהו למשטר ולדמוקרטיה הישראלים. המינויים שלו ראויים לפרק נפרד. לצד מינוי משפחתו – רעייתו ובנו – ליועצי־על ולשחקני וטו, צריך לדבר על שלושה סוגי מינויים: 

הראשון, משרתי ציבור שעל השיברים של מערכת אכיפת החוק: רוני אלשיך וקובי שבתאי למפכ"לים; אביחי מנדלבליט ליועץ משפטי לממשלה; יוסף שפירא ומתניהו אנגלמן למבקרי המדינה. בגזרה זו נכונה לנתניהו אכזבה. אלשיך ומנדלבליט, שניהם חובשי כיפה ורחוקים מהשמאל הפוליטי, התקשו לשאת את התנהלותו והפיקו את כתב האישום נגדו. וגם אחד נגד רעייתו. נכון, בזהירות, בצמצום, ועם כל הנסיבות וההקלות האפשריות, אבל בשורה התחתונה הם פעלו בממלכתיות והאחריות הנדרשות. גם שפירא וגם המפכ"ל הנוכחי שבתאי לאחר שסיימו את ימי הטירונות, ההכלה וימי החסד, החלו ליישר את עמוד השדרה. רק אנגלמן נותר נאמן לייעודו, למינויו, לרפיסותו.    

הסוג השני הוא השרתים הפוליטיים שזוכים לקידום ולתפקידי מפתח מיניסטריאליים רק בגלל נכונותם לשרת את המנהיג. דוד אמסלם, מירי רגב, אמיר אוחנה, שתמיד נכונים להריע במקום להתריע. ותמיד יתייצבו לשירות בלפור בכל עת שיידרשו ולעזאזל המדינה ומוסדותיה, הדמוקרטיה וכלליה.

הסוג השלישי הוא הפירומנים מסוגם של בן גביר ולוין. השניים האלה נתנו בהחלט עבודה בזמן האחרון. בן גביר בשייח’ ג'ראח, ולוין שלשום מול פסק הדין, שביטל את חוק היסוד שאיפשר לממשלה להוציא 11 מיליארד שקל תוך עקיפת התקציב. בית המשפט ניסה להציב גבול בפני דיקטטורה ממשלתית, שדי לה לצבוע חקיקה בכותרת "חוק יסוד" כדי לקחת 11 מיליארד שקל של כולנו ולחלקם כראות עיניה. 

2. בלי אידאולוגיה

השופט יצחק עמית מבהיר מה הכוונה ב”קשיים פוליטיים”

השופט יצחק עמית, שנמנה עם הרוב, מסיר את האבק המשפטי כדי לחשוף את הבוץ הפוליטי. לדבריו הוא עושה זאת גם "למען תלמידי המשפטים וההיסטוריונים שיקראו בעוד שנים את פסק דיננו ויתמהו מה מסתתר מאחורי המילים "קשיים פוליטיים", שהניבו את פשרת האוזר. והוא ממשיך ובונה את המתח: "יכול הקורא לסבור כי בין מרכיבי הממשלה הפריטטית נתגלעו מחלוקות אידאולוגיות הקשורות לגופו של תקציב ולסדרי העדיפויות המסתתרים בין סעיפיו השונים. נבהיר כי לא כך הדבר. תקציב המדינה לא הובא כלל לאישור הממשלה, מהסיבה הפשוטה שלא היה תקציב שניתן היה להניחו על שולחן הכנסת. אך מדוע? שמא המדפסות במשרד האוצר או במדפיס הממשלתי שבקו חיים לנוכח כמות הדפים הנדרשים לשם הצגת התקציב בפני חברי הכנסת? גם זו אינה התשובה הנכונה".

יצחק עמית, שופט בית המשפט העליון | אלכב קולמויסקי

ואם הבעיה אינה במדפסות האוצר, מהי? "על מנת שדברי הימים לא יהיו חסרים, נספר אפוא לקורא כי לתקציב השנתי יש קשר ישיר לרוטציה בממשלת החילופים, שהיא נשוא ההסכם הפוליטי שנחתם ביום 20.4.2020 בין סיעת כחול לבן וסיעת הליכוד, הסכם פוליטי אשר 'נולד מתוך חוסר אמון הדדי, כקיפודים המתנים אהבים – בחשדנות ובזהירות של האחד מפני קוציו של משנהו' ואידך זיל גמור". כלומר לא את בעיית הקורונה נועד התיקון לפתור, לא מחלוקת אידאולוגית שקשורה לתקציב, ולא לאקונה משטרית או חוקתית. חוק היסוד תוקן כדי לא להעביר תקציב, כדי שנתניהו יוכל לשלוט על פיזור הכנסת, ובמיוחד על עילת הפיזור, כדי להישאר ראש ממשלה, וזאת לאחר ששיטה בגנץ ושיכנע אותו להשאיר את הפירצה הזו בהסכם הרוטציה. 

אז נכון שכבוד השופט עמית לא הולך את המטרים האחרונים האלה עד למעלה ההר, אבל הוא השופט שהכי התקדם לקריעת המסכה האמיתית: בית המשפט העליון מבין שמדובר מעשה נכלים חקיקתי, והוא מסרב לאשר אותו רק בגלל שארזו אותו תחת הכותרת של "חוק יסוד".   

3. סיבוב פרסה

השופט סולברג סותר את עצמו בסוגיית ההתערבות בחוקי יסוד

בין שופטי המיעוט שהתנגדו לעמדת הרוב, שהחילה את "השימוש לרעה בסמכות המכוננת", מעניינת במיוחד עמדת השופט נעם סולברג. רק בשבוע שעבר נדחתה בקשה לדיון נוסף בפסק הדין שביטל את חוק מיסוי דירה שלישית. את פסק הדין הזה הוביל לפני ארבע שנים סולברג. בפסק דינו שלשום הוא כתב: "אין עוררין על כך שהתערבות שיפוטית במעשי הכנסת לא תיעשה אלא אם כלו כל הקצין". האם בחוק מיסוי דירה שלישית "כלו כל הקצין"? ממש לא. לפחות כך סברה דעת המיעוט אז של השופט מני מזוז.

ונמשיך: סולברג כותב על סמכות בית המשפט לבטל חוקי יסוד: "גם לדוגלים בהשקפה שלפיה מסורה בידינו הסמכות לעשות כן, לא נרהיב עֹז לקרוא תיגר על מעשה של חקיקת יסוד, אם אין צורך משפטי וציבורי לוחץ, דוחק וממשי, הכופה אותנו שלא לעמוד מנגד". כלומר ההתנגדות של סולברג אינה עקרונית, אלא שמורה ל"צורך דוחק וממשי, הכופה אותנו שלא לעמוד מנגד". ואכן, עיקר הנמקתו היא שהמקרה הנוכחי הוא תאורטי ורחוק ת"ק פרסה מצורך כזה. ואז מגיע סיבוב הפרסה.

נעם סולברג, שופט בית המשפט העליון - חדש | צילום: אלכס קולומויסקי

סולברג מזהיר מפני פריצת גבולה של הכנסת. "אם נשיג את גבולה של הרשות המכוננת, ונקיים – ללא הסמכה מפורשת – ביקורת שיפוטית על החלטותיה, הדבר עשוי להתפרש כשימוש שלא לטובה בסמכות הביקורת השיפוטית", הוא כותב. "אלמלא הפרדת רשויות זו, איש את רעהו – סמכותו בלעו". סולברג חתום על סתירה. מצד אחד הוא קובע שאין להתערב בחוקי יסוד "ללא הסמכה מפורשת", ומנגד הוא סבור שניתן להתערב במקרה של "צורך דוחק וממשי". 

והערה לסיום, כשסולברג משתמש בהפרת הכלל של הפרדת רשויות, הוא מתמקד ביחסים בין בית המשפט לכנסת. לעומתו, עמדת הרוב מתמקדת ביחסים בין הכנסת לממשלה. מדוע הפרה זו מטרידה אותו פחות? לחיינו הציבוריים, לדמוקרטיה הישראלית ולמשטרה, הפרת יחסי כנסת-ממשלה דרמטית ומסוכנת הרבה יותר מהפרת יחסי בית משפט-כנסת. אף שיריב לוין חושב אחרת, ובניגוד לדמגוגיה לפיה בית המשפט הוא הסכנה האמיתית.