קפץ לו הפיוז: על סרט האקשן "סתם אחד"

סרטי מתח אלימים על גברים לבנים עם חולצות מכופתרות שקופץ להם הפיוז והם מתחילים לרסק ולהשמיד את כל מה שסביבם הם המנה העיקרית שתוגש בסוף השבוע הקרוב בבתי הקולנוע שייפתחו סוף סוף לקהל. 

זה מה שקורה גם ב”סתם אחד” וגם ב”ללא מעצורים”. ב”ללא מעצורים” ראסל קרואו מגלם גבר שרודף במכוניתו אחר אשה ומחרב את חייה רק כי היא צפרה לו ברמזור, בסרט מתח אפקטיבי אבל די מטומטם. 

לעומת זאת, “סתם אחד” אמנם מעמיד פנים שהוא סרט מאצ’ואיסטי מיושן על גבריות רעילה ואלימה, אבל למעשה זו פארודיה מחוכמת למדי, ודי שנונה, על הז’אנר. מכיוון שהוא לא מבקר את הז’אנר או משמיד אותו, הוא אוחז בחבל משני צדיו: הוא אכן חגיגת גבריות ומזרקת טסטוסטרון, מהסוג שנדמה שכבר יצא מהאופנה בהוליווד. אבל המודעות העצמית הרבה שהסרט מציג כלפי גיבוריו ומהלכיו העלילתיים, הופכת אותו למעין קריקטורה מלאת קריצות לסוג הגבריות הזאת. אחרי דיאטה של יותר משנה מבתי הקולנוע, דווקא קרקס ההרס של סרט האקשן הרועש וההיפראקטיבי הזה הסב לנו הנאה בלתי רגילה.

בוב אודנקירק (“סמוך על סול”) מגלם בסרט גבר כבוי ומובס עם שגרה יומית פרברית, אפרורית ומסרסת: ריצת בוקר, פינוי אשפה ונסיעה לעבודה שבבעלות חמיו וגיסו בפורטרט של גבר שכל שמץ של גבריות ניטל ממנו. לילה אחד שני שודדים פורצים לביתו. גיבורנו שוקל להתעמת איתם, אבל ברגע האחרון מחליט שלא. הוא כנראה גם פחדן. כשמתברר שהפורצים לקחו כנראה את צמיד הצעצוע האהוב על בתו, הוא לא יכול לשאת יותר את ההשפלה ומתכנן את הנקמה. אבל גם כאן, הוא לוקח נשימה ארוכה ומחליט לסגת. זה השלב שבו אנחנו מבינים שמה שהיה אמור להיות הסרט הצפוי על הגבר שהופך להיות מכונת נקמה ברגע שמאיימים על משפחתו, הוא לא הסרט הזה. הגיבור שלנו מסרב להתניע את הסיפור שלו עד שחבורת בריונים רוסים עולה על האוטובוס שלו והקפיץ שלו פוקע. אז אנחנו מגלים שמתחת לאיש הכבוי והמסכן הזה התחבאה כל הזמן מכונת הרג מיומנת, ומכאן רצף ההפתעות והתפניות רק ממשיך. 

בוב אודנקירק ב"סתם אחד". נלחם באויביו עם כל הבא ליד | צילום: Universal Pictures International Switzerland

את “סתם אחד” כתב דרק קולסטאד, שחתום על התסריט של שלושת סרטי “ג’ון וויק”, ויש דמיון ז’אנרי רב בין שני הסרטים, בעיקר בכך שבשני הסרטים הגיבור צריך להשתמש במה שזמין לו באותו רגע כדי להשיב מלחמה. בקומדיה יש מושג שנקרא “פרופ־קומדי” — “הומור חפצים”, שבו קומיקאים משתמשים בחפצים ומשחקי מילים כדי להגיש את הפאנץ’. אז קולסטאד כותב פרופ־אקשן - הגיבור ייאלץ לאלתר עם מה שנגיש לו כדי לעמוד מולם: ממטפה אש ועד מוטות פלדה. 

הגילוי הגדול ב”סתם אחד” הוא שמו של הבמאי: איליה ניישולר, במאי רוסי שכבר משך תשומת לב פולחנית עם סרט הביכורים האולטרה־אלים שלו, “הארדקור הנרי”. ניישולר אמנם מתייחס אל סרטיו כאל משחקי וידיאו פסיביים, אבל ב”סתם אחד” הוא מעבה את המודעות העצמית העלילתית עם גישה כמעט קומית לבימוי אקשן, כאילו מדובר בסרט סלאפסטיק, שבו איברים של גנגסטרים רוסים מתעופפים באוויר והקהל מוזמן לצחוק ולא להיבהל. ניישולר מתגלה כאן כבמאי אקשן מפתיע ומחונן שמתניע מחדש את סרטי הפעולה, שמעמידים פנים שהם חסרי שכל ותבונה, אבל מתחת לעשן ולפיח מסתתרת לא רק וירטואזיות קולנועית מרשימה, אלא גם אמירה חצופה על המחיר שגברים משלמים בקולנוע, כשהגבריות הישנה, האגרסיבית, האלימה ומפצפצת העצמות, יוצאת מהאופנה.