למה כל מטוסי הנוסעים לבנים, ואיך זה קשור למחירי הטיסות?

שלום, כאן הקברניט; כמעט כל מטוסי הנוסעים שאי פעם ראיתם היו לבנים. לבנים עם פסים וזנב ססגוני, לבנים עם כיתובים צבעוניים, לבנים עם שליש גוף בצבע אחר - אבל תמיד עם לבן. במבט ראשון, די ברור למה: לבן זה יפה, לבן זה נקי, ולבן נראה ממרחקים ומקל על איתור מטוס שחס וחלילה התרסק. והרי הפתעה: יש עוד הרבה סיבות, שחלקן ממש עניין של חיים ומוות.

צביעת המטוס משפיעה גם על יעילות המטוס באוויר, מחיר התחזוקה שלו על הקרקע ולפיכך - מחיר הכרטיסים שלכם. הצביעה תשפיע על כמה נוח ונעים יהיה לכם, ואפילו על הסיכוי לנחות בשלום. למעשה, הצביעה הלא-נכונה יכולה ממש לסכן מטוס, כפי שמיד אספר לכם.  

נתחיל כמו שאני אוהב, בקצת היסטוריה: בראשית ימי התעופה האזרחית כלל לא צבעו את המטוסים; הם נבנו משלדת עץ ועליה בד, שקיבל שכבת לכה כדי לשפר עמידות במים וגמרנו.

היה בכך היגיון ברור; הצבע מוסיף למשקל המטוס, ובימים ההם המנועים היו חלשים להדהים כך שכל גרם היה קריטי.

מתי החלה צביעת מטוסים? כשהמנועים קצת התחזקו, ונולד צורך קריטי לזהות אווירונים מרחוק - בקרבות האוויר של מלחמת העולם הראשונה. בימיה פותחו המפציצים הראשונים - כלים גדולים, שמסוגלים לשאת מטען כבד מאי פעם, והטכנולוגיות שלהם האיצו את פיתוח מטוסי הנוסעים. אלו, בתורם, המשיכו להתבסס על גוף עשוי עץ ובד, וקיבלו שכבות צבע בהיר פשוט משום שגוף בד ללא צבע היה מכוער, ולתעופה נכנס אלמנט שיווקי.

ב-1925 הושק הטרימוטור של פורד, מטוס נוסעים תלת-מנועי שעשוי כולו אלומיניום; אמנם מטוסים עם גוף מתכתי הופיעו עשר שנים לפני כן, אך הטרימוטור הוא שהפך זאת לטרנד. השימוש במתכת סייע לבניית מטוסים גדולים יותר ועמידים יותר, וכאן סוגיית הצבע התחילה להציק: התעשייה כבר ויתרה על העץ והבד הפגיעים, וגוף כסוף הוא מאוד אסתטי; למה בכלל לצבוע את האווירון?

השאלה נותרה פתוחה זמן רב ושנים רבות שחברות תעופה נמנעו מלצבוע את המטוסים: גוף האלומיניום הרשים על הקרקע, וגם נצץ למרחקים באוויר. בסוף שנות הארבעים אף הפך לטרנד, לעניין של אופנה: צבע כסוף מבריק סימל חדשנות ומודרנה, מה שהתבטא גם בתחומים כמו רכב, עיצוב הבית ועוד; למשל, כל חברת מכוניות שמכבדת את עצמה השיקה בשנות החמישים דגם כסוף מבריק - וזה בלט במיוחד בתעשייה האמריקאית.  

ואולם, תוך זמן קצר הפכו המטוסים למאוד שחוקים ומכוערים בצורה מאוד בולטת: קורוזיה בכנפיים, שפשופים בחרטום ועוד. חברות התעופה נאלצו להחליף לוחות בגוף, לשייף ולהבריק את האווירון בסבונים וחומצות, לעשות תיקוני צבע כסוף - הרבה עבודה כדי שהמטוס יישאר יפה ומבריק. העניין קצת הפתיע את התעשייה; הרי מדובר במתכת עמידה, מדוע התכערה ככה?

הסיבה היא שאלומיניום פחות מסתדר עם תנועה במאות קמ"ש באוויר כשהוא חשוף לחום, לחץ אוויר, אור ובלאי אחר שנוצר במהלך טיסה. עקרונית, טבעי יותר לאלומיניום לרבוץ בתוך מרבצי מינרל בשם בוקסיט בתוך האדמה ולעשות שם דברים של מתכות.

כשאנחנו חוצבים אותו החוצה, מפרידים מהבוקסיט ומעבדים, אמנם מתקבל חומר קל שהוא עמיד בהרבה מעץ ובד, אך ממש לא חסין שחיקה וקורוזיה. ההתכערות לא הותירה ברירה: כל העבודה לשימור אסתטיות האלומיניום היתה יקרה וממושכת יותר מלתת למטוס שכבת הגנה בדמות צבע, אפילו במחיר של תוספת משקל.

אז הבנו למה צריך צבע, ועתה, נעבור למנה העיקרית: למה דווקא לבן? כפי שהזכרתי, זהו צבע שמקל על זיהוי מרחוק בשל יכולתו להחזיר אור, גם בתאורה נמוכה יחסית - עניין קריטי במקרי נחיתות אונס והתרסקויות. וחשוב לזכור שבשנות הארבעים והחמישים נפלו המון מטוסים בגלל טעויות טייס, כשלים טכניים, מזג אוויר ושילוב של השלושה. אך הסיפור הרבה יותר מורכב מכך, ולצבע יש השפעות עצומות.

נתחיל בבטיחות: מטוס נוסעים מרושת כולו בצנרת שמן והידראוליקה, וכל נוזלי הסיכה כהים יחסית. במטוס בצבע לבן קל יותר לראות דליפות גם בסבב סקירה זריז ולצמצם את הסיכוי של טיסה עם תקלה שלא אותרה. למשל, דליפה של נוזל הידראולי מצנרת הכנף אל תוך חלל הכנף, מה שעלול להוביל לשיתוק ההגאים.  

בכך, סבב התחזוקה של הכלי מהיר יותר (מה שגם חוסך כסף) ויעיל יותר; הרי מטוס נוסעים מכניס כסף כשהוא טס, לא כשהוא רובץ בהאנגר וצוותים טכניים עוברים בורג-בורג בחיפוש אחר נזילות.

רואים את זה יפה גם בתחום הצבאי: מפציצים גדולים כמו הטופולב 160 המהמם וה-B52 נצבעים אף הם בגוונים בהירים אחידים, כי אצלם יש פשוט קילומטרים של צנרת הידראולית, וגם ככה מאוד יקר לתחזק אותם.

נמשיך בנראות של המטוס: לא רק אנשים רואים טוב יותר מרחוק מטוסים לבנים - גם להקות ציפורים יוכלו לזהות מרחוק מטוס לבן שמתקדם אליהן בשלב ההמראה או הנחיתה ולעוף משם לפני שתתרחש תקרית מסוכנת ויקרה מאוד. הציפור והמטוס הרי פוגעים זו בזה בדיוק באותה העוצמה וכשמדובר בעיט שמן, להקת שחפים או לא עלינו, להקת שקנאים - נוצר נזק נרחב. למשל, המכה יכולה לשבור להבי טורבינה במנוע, לשבור את החרטום ולהשמיד את המכ"מ, לנפץ את שמשות הקוקפיט ועוד.

למשל, סיפור הנס על ההדסון מ-2009, בו הטייס צ'סלי סולנברגר הנחית על המים איירבוס 320 מבלי לשרוט אף נוסע? קל לשכוח שהוא קרה בגלל אווזים שנשאבו למנוע. פגיעות ציפורים עדיין קורות, גם למטוסים בהירים - אך הצבע הלבן מצמצם, לפי הערכות, את הסיכוי לכך.

נעבור להשפעה נוספת של הצבע - הנוחות שלכם, הנוסעים: קרה לכם פעם שישבתם במטוס על הקרקע, וקיללתם בגלל שהוא היה רותח ומחניק, והמזגן פשוט לא עבד? זה בגלל שחברת התעופה התקמצנה ולא רצתה לחבר את האווירון לרשת החשמל המקומית בשדה, או שפשוט לא היתה כזו זמינה בטרמינל.

למטוסים יש גנרטורים משלהם, אך הם פועלים על דלק יקר, אותו מעדיפות חברות לשמור לטיסה עצמה. עכשיו, דמיינו עד כמה היה מתחמם המטוס אם הוא היה בצבע שאינו לבן; הרי כל גוון כהה יותר גם סופג יותר אנרגיית חום. ובמטוס כהה, בקיץ ישראלי, ועם חברה קמצנית? הנוסעים יישלקו כרביולי.

ואם בטמפרטורה עסקינן, בואו נדבר קצת על תרמודינמיקה: קל לשכוח איזה מין סיוט עובר על שלדת האיירבוס שלכם בעודו חותך את הרקיע ב-850 קמ"ש, גופו חשוף לקרינת השמש, ללא תיווך של עננים. וזה אומר שכל העסק מתחמם מאוד.

צבע לבן סופג פחות חום וכך מצמצם בלאי מבני, בלאי של חיישנים ומערכות שצמודות למעטה הגוף או רכיבים שרגישים לחום. אך הסכנה הכי גדולה מגיעה כשמנמיכים: הפערים בין הטמפרטורה בגובה רב ובגובה נמוך גורמים לשלדה להימתח ולהתכווץ כאקורדיון וליצור בלאי בכל מטוס. כאמור, גוף כהה מתחמם יותר ולכן הפער יותר גדול והבלאי יואץ משמעותית. איך זה נראה בעולם האמיתי? 

את הדוגמה הכי טובה סיפקה ב-1996 חברת פפסי, שהחליטה שהדרך הכי טובה להשיק את הלוגו החדש שלה תהיה לשים אותו על מטוס קונקורד, שיהיה צבוע כולו בכחול מלכותי.

חברת אייר פראנס, מפעילת מטוס הנוסעים העל-קולי והיוקרתי, זרמה עם הרעיון והחלה להפעיל אותו בנתיב בין אירופה וארה"ב עם יתר הצי. עד היום לא ברור כמה כסף קיבלה על הקמפיין הזה, אך לפי הערכות מדובר באחת מעסקאות הפרסום הכי יקרות שהיו.

רק מה? הקונקורד גם ככה נשחק ונמתח ומתעוות במהלך טיסתו, בשל החיכוך הרותח עם האוויר והפרשי החום. אחד בצבע כהה יהיה פשוט אסון שמחכה לקרות; טיסה ממושכת במאך 2, גולת הכותרת של האווירון, היתה פשוט מפרקת אותו. לכן, נאסר על הקונקורד הכחול לטוס במהירות על-קולית יותר מכמה דקות, והוא שייט במאך 0.7 כמעט כל הדרך. לשם השוואה, ה-320 של איירבוס משייט מהר יותר.

אז כן, מטוס לבן מאפשר להוזיל את תחזוקת המטוס ולמנוע ייקור כרטיסים; הרי חברת תעופה עם מטוס צבעוני תצטרך להשקיע בו יותר, והעלות הזו תתגלגל אליכם. אך ישנה סיבה כלכלית הרבה יותר משמעותית לבחירה בו, סיבה שרוב הנוסעים לא מכירים: העובדה שמטוסי נוסעים מחליפים ידיים יותר מקורקינטים בתל אביב.

חברות משכירות מטוסים לאחרות ממש כל הזמן, ויש חברות עם עשרות מטוסים שכולם חכורים. לפעמים לתקופות קצרות, לפעמים לשנים; חברת תעופה שחווה ירידה במכירות והיקף הפעילות יכולה להחכיר מטוסים כדי לחסוך כסף, וחברה שעסקיה גדלים יכולה לחכור כמה במקום לקנות חדשים. כל הליסינג הזה מצריך קצת התאמות - בראשן צביעת המטוס בצבעי החברה השוכרת.

ומה לעשות, כשהמטוס לבן הרבה יותר קל לצייר עליו מה שצריך. מטוס בצביעה כהה או ייחודית יהיה מטוס שיצריך יותר צביעה ולכן יהיה יקר יותר להתאים להשכרה - ופחות משתלם לשכור. מה גם שכפי שסיפרתי כל שכבת צבע מעלה את משקל המטוס בצורה מורגשת. צביעה מחדש של ג'מבו או A380 מגיעה לאלף קילו צבע ויותר; מה קיבלנו? מטוס שמכניס אותו סכום מנשיאת נוסעים, אבל שורף יותר דלק בכל טיסה. ודלק, חשוב לזכור, הוא ההוצאה הכי גדולה של כל חברת תעופה.

לכל אלה מצטרפת הסיבה הכלכלית הכי בסיסית והכי פשוטה: צבע לבן זול יותר מצבע ורוד פוקסיה מטאלי. ובעצם, גם יותר מכל צבע אחר; זה הגוון הכי נפוץ בתעשיית הצבע כולה. יש לצבע הזה עוד יתרון שאין לאף צבע אחר: הוא לא דוהה, ולכן לא צריך לעשות בו תיקונים תכופים כמו בצבעים אחרים.

אז ראינו מדוע חובה לצבוע מטוס נוסעים, ולמדנו שהצבע הנכון הוא לבן. איך זה שעדיין ישנן חברות שהולכות על צבעים כהים? מה, הן לא אוהבות כסף? הדוגמה הכי קיצונית היא חברת אייר ניו זילנד, שהפעילה מטוסים בצבע שחור.

מעשה שהיה, כך היה: בסוף 2015 נבחר בניו זילנד דגל חדש במשאל עם, דגל נחמד ומקורי עליו עלה צמח השרך - אחד מסמלי המדינה. אך הדגל טרם נקבע כרשמי ונקבע שבשנה הבאה ייערך משאל נוסף. ראש הממשלה ג'ון קי רצה שהדגל החדש ייבחר ולכן השיק קמפיין גדול, אליו נשאבה חברת התעופה הלאומית: שרך שחור-לבן ענקי צויר על המטוסים, וארבעה נצבעו בשחור.

היה זה צבע מיוחד ויקר מאוד, בעל פילטרים של קרינת UV שנועדו לצמצם קצת את ההתחממות. המטוסים גם עברו בדיקות מיוחדות, סבבי תחזוקה מורחבים וכן הלאה וכל זה עלה המון כסף. אייר ניו זילנד פשוט הסתמכה על כסף ממשלתי וידעה שהעניין זמני. אגב, בסוף בחר העם הניו זילנדי להישאר עם הדגל הקודם וכל העסק שרף עשרות מיליוני דולרים על מאומה.

ישנן עוד מספר חברות שבחרו צבעים כהים, למשל רויאל ג'ורדניאן, שהלכה על אפור כהה. גם כאן יש צורך בצבעים מיוחדים ובדיקות מיוחדות, תיקוני צבע תכופים וכן הלאה - וכמעט תמיד גם מימון ממשלתי. דוגמה חריגה היא חברת סאות'ווסט האמריקאית שמטוסיה כחולים-כהים עם פסים כתומים ואדומים. היא מקרה מיוחד, בו מעדיפה החברה לשרוף דלק ולהפסיד פשוט כדי לשמר את המראה הייחודי שלה בשוק טיסות הפנים המטורף של ארצות הברית. זהו שוק תחרותי מאוד, אך גם רווחי ביותר ולחברה שווה להוציא יותר כסף על תחזוקה בשביל להתבלט.

ואולם, רוב חברות התעופה בעולם מעדיפות להסתפק בצביעה לבנה עם פסים: כך מתאפשרת הפעלת ציי מטוסים שהיא יעילה וזולה יותר לכל הנוגעים בדבר וגם בטוחה, לשמחת הנוסעים והמשקיעים, הטכנאים והטייסים - אפילו הציפורים. טיסה נעימה!