פיל פודן נגד ליברפול | צילום: רויטרס
כך השתפר הכדורגל האנגלי בזכות ההתקרבות לאירופה
מנצ'סטר סיטי וצ'לסי נהנות משני כישרונות מקומיים שלפני עשור לא היו יכולים להתפתח בכדורגל האנגלי. ההשפעה החיצונית של מומחים אירופאים ותפיסת משחק לא אנגלית סייעה להפוך את פיל פודן ומייסון מאונט לשחקנים החשובים של שתי הפינאליסטיות בגמר ליגת האלופות
הכדורגל האנגלי התפתח במשך שנים ב"אי" משלו. מנותק כמעט לחלוטין מהשפעות חיצוניות.
סוג האנשים שהמציאו את המשחק כדי ללמד את צעירי בריטניה העשירים 'רוח קרב' ו'עבודת צוות', שלטו בכדורגל האנגלי וקידשו ערכים כגון חריצות, עבודת צוות וקשיחות. הם גם היו קסנופוביים ומנעו השתלבות של שחקנים זרים ואנשי מקצוע זרים בכדורגל המקומי. שחקנים יצירתיים נחשבו כ"מותרות" ו"לא אמינים". ברוב הקבוצות לא היו אימונים אינדיבדואלים או ספציפיים עד שנות התשעים. בחלק גדול מהקבוצות האנגליות לא התאמנו על משחק מסירות ועמדות עד אמצע העשור הראשון של המאה ה-21.
קראו עוד בכלכליסט:
שחקנים-לוחמים כמו ויני ג'ונס, סטיוארט פירס, דייב מקאי, טרי בוצ'ר נהפכו לגיבורי האוהדים והפכו לאייקונים בעוד ששחקנים כגון צ'רלי ג'ורג', ג'ורג' בסט, פול גאסקויין וג'ימי גריבס עברו עינויים על ידי הבלמים הקשוחים, המאמנים הבלתי מתפשרים דרשו מהם לעשות דברים שהם לא טובים בהם והקהל ראה בהם פרועים וחסרי אמינות. רוב השחקנים הבריטים היצירתיים הידרדרו לחיי הוללות ספוגים באלכוהול ובכך נהפכו לנבואה שמגשימה את עצמה - שחקני מותרות לא אמינים.
כמו כן, בגלל שהכדורגל האנגלי קידם ערכים מסוימים, מהגרים ובני מהגרים פחות מצאו את עצמם מככבים לצד בנים של כורי פחם וילדים ממעמד הביניים הלבן. בתחילת שנות האלפיים, תקופה בה ילדי המהגרים הצרפתים שלטו בכדורגל הנבחרות, כתבים ופרשנים באנגליה תהו איך זה שכמעט ולא מייצרים שחקנים ברובע בריקסטון, שברובו מורכב מאוכלוסייה שחורה של מהגרים ובני מהגרים מהקריביים ומאפריקה. ההסבר היה נעוץ בכך שהשחקנים שחורים נכנסו לכדורגל האנגלי רק בסוף שנות השבעים, ואלה שגדלו מחוץ ללונדון או המרכזים העירוניים הגדולים, נתקלו בקבוצות כדורגל מאוד לבנות וחוסר בפתיחות כלפי צעירים שחורים. משנות ה-2000 ההתאחדות הבריטית שמה לעצמה מטרה להילחם בחוסר הפתיחות הזו - ולחבר יותר בני מהגרים ובני מיעוטים לכדורגל האנגלי.
כמו כן, בגלל מיעוט השחקנים האנגלי בשנות ה-2000 המוקדמות, התחילו באנגליה לדבר במפורש נגד "ריבוי הזרים". ביקשו להחזיר את הגבלת הזרים, חייבו ליגת להכניס תקנים "לשחקני בית" ומתחו ביקורת על מאמנים כגון ארסן ונגר, שהעדיפו כישרונות זרים זולים על פני שחקנים בריטים צעירים ואיכותיים, שכמעט תמיד הגיעו עם "מחיר פרמיום" בגלל הנדירות שלהם.
לונדון 2012 גרמה להרבה יותר ילדים לשחק בכדורגל
ואולם, דווקא הפתיחות הבריטית היא הכוח מאחוריי הרנסנס של הכדורגלן הבריטי. בעקבות השקעות ענק בפיתוח תשתיות אורבניות בלונדון לקראת לונדון 2012 (רק במזרח לונדון השקיעו יותר מ-7 מיליארד ליש"ט בפיתוח תשתיות) - צצו מאות של מגרשים, מגרשי מיני ומגרשים בתוך מועדוני ספורט - שכל אחד מהם שירת יותר מ-300 ילדים בשבוע. בדומה להשפעת אולימפיאדת ברצלונה 1992 על הספורט והכדורגל הספרדי, לונדון 2012 גרמה להרבה יותר ילדים לשחק כדורגל מאורגן בשכונה שלהם מגיל צעיר. זה גם הוביל לזיהוי מוקדם יותר של כישרונות.
אלו ש"זיהו" את הכישרונות היו מועדוני כדורגל, שרבים מהם עברו לידיים של בעלים זרים, שמינו מומחי כדורגל זרים לתפקידים חדשים. אלו ייבאו שיטות אימון מחו"ל ו"אי הכדורגל" הבריטי התערבב לחלוטין בכדורגל מהיבשת.
באקדמיות האנגליות כבר לא מתאמנים על נגיחות במשך 15-30 דקות באימון כפי שעשו פעם. השחקנים עובדים על היכולות האינדיבדואליות שלהם. כולם צריכים לדעת למסור, לכדרר, לסחוב את הכדור, לדעת לפרש את הסביבה סביבם. כמעט כולם למדו כדורגל לצד שחקנים מצטיינים בני גילם מהולנד, ספרד, איטליה, צרפת ועוד. בנוסף, כמות השחקנים משכונות אורבניות באקדמיות צמח בצורה משמעותית. ויש לציין שריבוי הכוכבים הזרים בקבוצות הבוגרות הפכו שחקנים כמו תיירי הנרי, כריסטיאנו רונלדו ודידייה דרוגבה לגיבורים של אנגלים צעירים, שיותר מאי פעם גם היו פתוחים להשפעות זרות - דרך צפייה בליגת האלופות וביוטיובים של כוכבים מרחבי העולם. השחקן האנגלי היצירתי הממוצע לא גדל על שניים וחצי שחקנים יצירתיים בריטים שהצליחו. הוא למד כדורגל מכל העולם.
שני הפליימייקרים הצעירים של הפינאליסטיות של ליגת האלופות - צ'לסי ומנצ'סטר סיטי - מראים איך התפתח הכדורגלן האנגלי בשנים האחרונות. פיל פודן, 20, ממנצ'סטר סיטי זוכה להשוואת לאנדרס אינייסטה וליאו מסי אבל ההשוואה הנכונה יותר מבחינת סגנון היא פול גאסקווין, שבשיאו היה מהיר וחזק וידע לייצר לעצמו שטח עם כדרור אגרסיבי לתוך ומתוך פקעת שחקנים. רק שגאסקווין - בגלל שגדל באנגליה אחרת - אף פעם לא היה מקצוען כמו מקביליו האירופאים ולכן לא ראו את האיכות שלו ברמה הגבוהה ביותר של הכדורגל.
פודן - שגדל על צפייה באנדרס אינייסטה והעריץ את הכוכבים הזרים של מנצ'סטר סיטי כגון סרחיו אגוורו ודויד סילבה - זוהה ככישרון על ידי סיטי כבר בגיל 6. הוא אף פעם לא היה "גדול", מה שפעם היה פוסל כמעט אוטומטית את האפשרות שיראה את הכישרון שלו במגרש מקצועני. על פודן אמרו ש"הדשא היה גבוה יותר ממנו" אבל באקדמיה החדשה של סיטי פיתחו את היכולות הטכניות ולא ביקשו שישחק כמו קשר בריטי משנות השמונים. כנער כבר השקיע באימונים פרטיים עם מאמן ספריטנים ומאמן כושר כדי להתחזק. ההורים תמיד תמכו בפיל ובגלל ביטחון כלכלי יחסי לא לחצו עליו שיתעסק אך ורק בכדורגל. הוא פיתח יכולות דייג מרשימות, למשל. פודן גם זוכה לאימון מפפ גווארדיולה - המאמן הטוב ביותר בדורו - מגיל 16. הבישול שלו היה "איטי" - 10 דקות משחק כמחליף תחילה, אחר כך התקדם ל-60 דקות משחק כשחקן הרכב במשחקי גביע הליגה ואז טיפה יותר משחקים חשובים כמחליף. רק העונה הפך לשחקן הרכב. פודן קיבל תנאים וסביבה ששחקנים בריטים כמוהו לא קיבלו לאורך ההיסטוריה ולכן, בגילו, יום אחרי יום הולדתו ה-21, הוא כבר יכול לפתוח בגמר ליגת האלופות.
פותח על ידי רוסי בלונדון והולנד
מקבילו בצ'לסי, מייסון מאונט, מבוגר ממנו ב-18 חודשים. למאונט אין את אותו סט כישורים של פודן אבל השניים משחקים בערך באותה עמדה. שניהם בני מעמד הביניים האנגלי, שניהם היו קטנים מאוד ("הכדור תמיד היה גבוה יותר ממנו" אמר טוני מאונט על בנו מייסון) ושניהם זכו זכה לתמיכה בריאה מההורים. "פיניתי את המוסך שלנו והשתמשנו בגרביים בצבעים שונים כדי לעשות תרגילים שיעזרו לו ללמוד להשתמש ברגל החלשה שלו" סיפר טוני מאונט. "הוא היה מאוד מתוסכל בהתחלה אבל אז הוא רצה לעשות את זה ולהיכנס למחסן ולהתאמן".
באקדמיה של צ'לסי מאונט זכה לאימון ברמה הגבוהה ביותר ממאמני נוער בכירים ולצד שחקנים מצויינים מקומיים וזרים. את הבישול המקצועי האיטי שלו עשה בהשאלות מחוץ למערכת - בהולנד ובליגות הנמוכות באנגליה. מאונט, בשנתיים האחרונות, הפך לשחקן הרכב קבוע בצ'לסי ובנבחרת אנגליה.
פודן ומאונט גדלו באנגליה עם יותר מגרשי כדורגל קטנים. שניהם היו קטנים לגילם אך זיהו את הכישרון שלהם מוקדם והם טופחו כדי לנצל את היתרונות של הגודל שלהם ולא להילחם בהם.
לימדו אותם - גם מאמנים לא אנגלים - להשתמש בקירבה לקרקע, מרכז כובד המשקל הנמוך ועבודת הרגליים - כדי לייצר יתרון על המגרש. אף אחד לא ביקש מהם לרוץ ולנגוח בכדורים מבעיטות שוער ולתקל את היריבים כאילו הם היו ויני ג'ונס - ואז צעקו עליהם שלא עשו זאת. לימדו אותם לשחק "נכון".
שניהם יובילו את הקבוצות שלהם על הבמה הגדולה ביותר של הכדורגל האירופי. הוכחה חיה לכך שהכדורגל האנגלי הפך לטוב יותר בזכות השתלבותו באירופה.