הניצחון של צ'לסי: עוד הפסד לפייר פליי הפיננסי

אופ"א פרסמה לאחרונה את הדו"ח השנתי שלה, שהראה כי הקורונה החמירה את הבעיה הגדולה ביותר בכדורגל האירופי: הקוטביות שלו. חמש הליגות הבכירות אחראיות ל-75% מההכנסות של התעשייה, כאשר 30 המועדונים הגדולים אחראים ל-50% מההכנסות של הליגות הגדולות. הקבוצות הגדולות אחראיות לצמיחה היחידה שהיתה בהכנסה ובשכר. ובגדול, כל העברות השחקנים הגדולות מתבצעות ביניהן. 

המשמעות של פתיחת הפערים הכספיים הללו היא שבשני העשורים האחרונים פורטו היא הקבוצה היחידה שאינה מחמש הליגות הגדולות שזכתה בליגת האלופות. בשנות השמונים והתשעים חמש קבוצות כאלו זכו בגביע אירופה.

כמו כן, גם בתוך הליגות המקומיות - הקטנות והגדולות - הקבוצה העשירה ביותר זוכה ברוב התארים. 

"אנחנו מקווים שהאנשים שמקבלים החלטות במשחק לא ישכחו את החשיבות של הבלתי צפוי למודל הכלכלי ארוך הטווח של הכדורגל"ף אמר דן ג'ונס, ראש מחלקת הספורט של דלויט, ענקית החשבונות והייעוץ שמזוהה עם תעשיית הכדורגל. "דומיננטיות של קבוצה אחת - בליגות המקומיות או באירופה - תוביל לשעמום. תהיה ירידה בהכנסות ואנחנו כבר רואים שבליגות בהן יש דומיננטיות כזו חלה ירידה בהכנסות מזכויות שידור (עוד לפני הקורונה) כשהפרמיירליג התחרותית יחסית תפסה מרחק מהליגות האחרות (מבחינה כלכלית)".

מאמן צ'לסי, תומאס טוכל | רויטרס

העניין הוא ש"האחראים" על המשחק - אופ"א - אחראים לקוטביות הזו. לפני יותר מעשור הנחילו באופ"א את "הפייר פליי הפיננסי", רגולציה שדי חיסלה את התחרותיות.

הפייר פליי הפיננסי היא רגולציה מאוד מטופשת, לפיה קבוצה יכולה להוציא רק מה שהיא מכניסה באופן עצמאי. זה נותן יתרון עצום לקבוצות הגדולות והוותיקות מהשווקים הגדולים ועם קהל אוהדים עצום. בעצם, היא מאפשרת רק לקבוצות העשירות ביותר להשקיע בעצמן, להשאיר את השחקנים הטובים שלהן ולרכוש שחקנים של קבוצות שלא יכולות להרשות לעצמן להשקיע בשחקנים אחרים, שישדרגו אותן. 

המטרה האמיתית של הפייר פליי לא היתה "הוגנות". היא אומצה בלחץ הקבוצות הגדולות כדי למנוע מאוליגרכים כמו רומן אברמוביץ' ומדינות כגון אבו דאבי להשקיע כספים שוברי שיוויון בקבוצות שרכשו. מה שקרה בפועל זה שהעשירים שהיו יכולים לשפוך כסף על הקבוצות שלהם היו גם היחידים שהצליחו להשקיע בקבוצה שלהם את כספם.

שחקני צ'לסי מניפים את גביע האלופות | רויטרס

מאחר שהקבוצה שלהם לא ייצרה מספיק כסף לבדה, הם השקיעו בה בכל מיני דרכים לא דרכים - מחברות קש ועד רכישת מועדונים אחרים - שסייעו לעקוף את מנגנון הפייר פליי הפיננסי. כשנתפסו, יכלו להשקיע מספיק כסף בעורכי דין שיתמודדו עם החורים ברגולציה המטופשת ולנצח את אופ"א והאכיפה שלה בבית המשפט. 

רומן אברמוביץ', הבעלים של צ'לסי, ואבו דאבי, הבעלים של מנצ'סטר סיטי, השקיעו סכומים עצומים בסגל המועדון, בכוח האדם שעוטף אותו (מאמנים, רופאים, תזונאים וכו') ובתשתיות המועדון. וכך שתי הקבוצות הפכו במהירות לקבוצות טובות יותר מאשר רוב העשירות.

ומה עם הקבוצות הקטנות שאינן בבעלות שייח' או אוליגרך? הנתונים מראים שאלו קומלות לאיטן, והקורונה החריפה את מצבן. 

אחת מהסיבות העיקריות לכך שהעשירים רצו להקים את הסופרליג המשוקצת היא הפערים העצומים הללו, שהפכו את הליגות המקומיות למשעממות וגם לפחות מכניסות. באופ"א לפחות מודעים לכך שהפייר פליי הפיננסי יצר בעיות, אבל כארגון מאוד פוליטי ומאוד לא חכם "העיצוב מחדש" המובטח של הרגולציה לא יעשה שום דבר בעצם. באופ"א מתכננים לשנות את הפייר פליי כך שקבוצות יוכלו להשקיע בשכר רק שיעור מסוים מההכנסות שלהן - מה שלא באמת ימנע מהפערים להמשיך לגדול, כי עדיין רק הקבוצות המכניסות ביותר יוכלו להרים את תקציבי השכר הגבוהים ביותר.

קרלו אנצ'לוטי, מאמן אברטון כיום וריאל מדריד לשעבר, אמר שהדרך הנכונה יותר לייצר שיוויון או לסגור פערים היא "פשוטה": תקרת שכר.

"אני לא פוליטיקאי מספיק כדי לדבר על זה אבל יש הרבה מאוד כלים בהם אפשר להתשמש כדי להגביר תחרותיות" אמר. "אחד מהם, למשל, זה תקרת שכר". 

ההצעה של אנצ'לוטי פשוטה והגיונית מדי בשביל שאופ"א תשקול אותה. תקרת שכר ומס יוקרה יגדירו עד כמה קבוצה יכולה להשקיע בסגל - כלומר סכום קבוע לכולם - ומי שמעוניין לעבור אותו יצטרך לשלם מס לקבוצות שלא עברו את התקרה. כך, מי שרוצה להגדיל את הפערים הספורטיביים בעצם יצמצם את הפערים הכלכליים, מה שיסייע לסגור את הפערים הספורטיביים. 

עד שזה לא יקרה, הסיטואציה בכדורגל האירופי צפויה להמשיך להיות קוטבית - והמאגר של אלופות אירופה פונטציאליות יקטן.