מתוך הסרט קרואלה | צילום: The Walt Disney Company Switzerland
פתאום קרואלה רגישה: מה קרה לדמות המרשעת של דיסני
החלטת דיסני להפוך את קרואלה לדמות עם מצפון מקוממת, ונוגדת את רוח האולפן שתמיד בחר בטובים
אולפני דיסני כל כך להוטים לנצל כל פריים מאוצר המותגים שלהם, שהם פנו באחרונה לספר את סיפורן של הדמויות הרעות מסרטי האנימציה הקלאסיים: תחילה מאליפיסנט מ"היפהפייה הנרדמת" וכעת קרואלה דה־ויל, המרשעת שרוצה לחטוף דלמטים ולהפוך את פרוותם למעילים מ"101 דלמטים". מעניין מה וולט דיסני היה חושב על המגמה הזאת, שלמעשה משמידה את סרטי המקור. גם אולפני הקומיקס קפצו על הטרנד עם “ונום”, האויב של ספיידרמן, ”ג’וקר” ו”יחידת המתאבדים”, מארסנל הנבלים של באטמן. אז מתברר שלכל אחת מהן יש סיפור משלה, ובניגוד למה שחשבנו בעבר, הן לא מייצגות רוע מוחלט, אלא הן דמויות שנסיבות החיים דרדרו אותן לבחור בחיים של פשע ואלימות.
כך הליכה לקולנוע בשנים האחרונות נהפכה דומה לצפייה בפוקס ניוז: הרע הוא הטוב, הנבל הוא הצדיק, והגיבורים הם פושעי מלחמה. את דיסני קשה להבין בקונטקסט הזה: האולפן שהוביל את המגמות ההוליוודיות לייצר תכנים שעוסקים ברב־תרבותיות, הכלה, מתן שוויון לדמויות ומגזרים בלתי מיוצגים, ושהוכיח שגיוון תרבותי ותפיסת עולם הומאנית, ליברלית ואינקלוסיבית הם גם השקעה כלכלית משתלמת ומתכון לשוברי קופות — הוא גם האולפן שבמקביל שר שירי הלל לדמויות שעד לפני רגע חשבנו שהן צוררות ופסיכופתיות, נציגות של רוע מוחלט שיש להביס. ייתכן שבדיסני ירצו לטעון שגם לנבלים יש נרטיב שצריך להקשיב לו באמפתיה, אבל למעשה הסרטים האלה מייצגים תפיסת עולם ניהיליסטית, הרסנית ומחרחרת מדון.
ועכשיו, נסו למצוא הזדהות עם סיפורה של קרואלה דה־ויל הצעירה, סיפור שבו הדלמטים הם מפלצות טורפות ורצחניות וקרואלה היא הנערה שגורלה לא שפר עליה. אם עקבתם אחרי הגרסאות של "101 דלמטים", זה חינני כמו לעשות סרט על היטלר הצעיר, כשהיה אמן בראשית דרכו ולהציג אותו כקורבן של נסיבות. כל מי שאוהב דלמטים חייב להזדעק נגד הסרט הזה.
"קרואלה" הוא דו־קרב של אמה נגד אמה: אמה סטון מגלמת את קרואלה דה־ויל הצעירה, שנולדה עם שיער שחציו שחור וחציו לבן, ואופייה חציו טוב וחציו אלים ומרושע. בילדותה היא ניסתה לדכא את הצד האלים, אבל כשהיא פגשה את אמה תומפסון, היא מאבדת שליטה על הצד ההרסני שבאישיותה. תומפסון מגלמת את "הברונית", מעצבת אופנה שהיא המרשעת האמיתית בסיפור, כזו שלא רק רומסת ומשפילה את עובדיה, אלא גם לא בוחלת ברצח כדי לסלק מתחרים מדרכה. זו דמות שגורמת למריל סטריפ מ"השטן לובשת פראדה" להיראות כמו פודל. העובדה שאלין ברוש מקנה, שכתבה את התסריט ל"השטן לובשת פראדה", הובאה לתרום את חלקה בתסריט של "קרואלה", מוכיחה שההשראה מכוונת. תומפסון, אגב, מגלמת את הדמות בווירטואוזיות מופלאה, והיא הדבר הטוב העקבי היחיד בסרט.
אבל "השטן לובשת פראדה", “ונום” ו"ג'וקר" אינם מקורות ההשראה היחידים של הסרט. סרטו הקודם של הבמאי, קרייג גילספי, היה "אני, טוניה", ובמידה רבה "קרואלה" ממשיך מוטיבים ממנו, שכן גם הוא עסק במאבק על בכורה בין שתי נשים, וגם הוא העניק עדיפות עלילתית דווקא לדמות האלימה והפרועה של מחליקת הקרח טוניה הרדינג שהתקשורת הציגה כמרשעת, אבל הסרט הציג אותה כקורבן של החיים, וכמי שנדחקה בעל כורחה וביאוש לשימוש באלימות כדי להותיר את חותמה. באמצעות הרדינג וקרואלה גילספי מציג תפיסת עולם עקבית שחוגגת את שחרור היצר הרע ומתן דרור קולנועי לאינסטינקטים אפלים ומודחקים. סרטי אימה לעתים קרובות עושים זאת, ומאפשרים לצופים לחוש קתרזיס מפורקן אלים שהם לא היו מעזים לשחרר במציאות. אבל סרטי ילדים, בייחוד אלה של דיסני, עבדו שנים להמחיש לקהל הצעיר את ההבדל המובהק בין טוב לרע, והנה בא גילספי והורס הכל, בסרט שנראה כאילו נשדד היישר ממוחו של טים ברטון.
יש רגעים יפים בסרט הלא אחיד הזה. גילספי הוא במאי מוכשר עם זיקה לסצנות שיא וירטואוזיות עם רגעי מאניה, ולצדם סצנות חיוורות ומיותרות שרק מדגישות את התחושה שלא ברור מה ניסתה דיסני להגיד עם הסרט הזה שמותיר את הצופים בו נבוכים ומבולבלים. מה שכן, ודאי נמצא כאן הזוכה באוסקר הבא לעיצוב תלבושות, שכן התלבושות ב"קרואלה" אינם רק פריט עיצובי, אלא גם אלמנט עלילתי, שהעיצוב שלהן מושפע ישירות מהתפקיד התסריטאי שמוענק להן, בהנחה שמעילי פרוות דלמטים הם הצהרה סגנונית שמקובלת עליכם.