מימין סלים דאו כאבו עלא ודב גליקמן כיאיר הירשפלד מתוך הסרט אוסלו של HBO | צילום: HBO באדיבות YES
בימים שדיברו על שלום: על הסרט החדש של HBO
הסרט של HBO על תהליך אוסלו קריקטורי לעתים, אך מלמד רבות ומזכיר שבסוף האישי הוא הפוליטי
באחת הסצנות ב"אוסלו", סרט עלילתי חדש שעלה השבוע ב־HBO, על המגעים החשאיים שיזם זוג נורבגי בין ישראל לאש"ף והתקיימו בסקנדינביה, שיחות שהובילו להסכמי אוסלו, מספר אחמד קריע, הידוע יותר כאבו עלא, חבר הוועד הפועל של אש"ף ומאדריכלי ההסכם, סיפור אישי: בילדותו אביו היה לוקח אותו למסגד אל־אקצא ואומר לו לשמור את המקום הזה ואת ירושלים בלבו כי זה תמיד יהיה ביתו. האזכור הזה של אל־אקצא גורם לצופים לחשוד כאילו הסרט נכתב בהזמנה כדי להסביר את האירועים מהחודש האחרון. אבל הסרט נכתב לפני הרבה זמן, למעשה הוא מבוסס על הצגה שזיכתה את יוצריה ג'י.טי רוג'רס וברטלר שר (הבמאי של הסרט) בטוני.
תחושת הדז’ה־וו והמקריות המשונה שמתלווה לצפייה בסרט של HBO (אצלנו ב־HOT, yes וסלקום tv) מהולה גם בתחושת החמצה, צער וכעס. הסרט מספר סיפור שלא ידוע מספיק על המהלכים שקידם הזוג הנורבגי מולה ג'ול (רות וילסון, "הרומן") וטריה לארסן (אנדרו סקוט, "פליבג"), דיפלומטים וסוציולוגים נורבגים שניסו לשנות את הכללים ולהפגיש את נציגי ישראל ופלסטין בלי מתווכים. ואכן, בתחילת שנות ה־90 נפגשו הנציגים לראשונה ובהמשך הסכימו על נושאים כמו עזה, יריחו ואפילו ירושלים.
כדי לשמור על חשאיות השיחות, מסביר לארסן לנציגים שכשהם מדברים בטלפון עליהם להשתמש בקודים: "ישראל היא המדינה הקטנה; יצחק רבין הסבא; שמעון פרס האבא; יוסי ביילין הבן; אש"ף נקרא 'אלה שמעבר לים'; ערפאת הוא גם הסבא". השחקנים שמגלמים אותם הם בעיקר ישראלים. סלים דאו מגלם את אבו עלא, איציק כהן הוא יוסי ביילין, דב גליקמן הוא פרופ' יאיר הירשפלד, יגאל נאור הוא יואל זינגר, ששון גבאי הוא שמעון פרס וג'ף וילבוש ("המורדת") מגלם את אורי סביר כרוק סטאר, באופן שיגרום לכמה מהצופים לחפש תמונות של הנציג הישראלי מאז ולהתאכזב.
במפגשים הראשונים המתוארים בסרט שני הצדדים מוצגים באופן קריקטורי: הפלסטינים כרודפי כבוד וחמומי מוח, והישראלים כטמבלים ונעבעכים. הפגישות ביניהם גם הן קלישאות: הקינוח של הוופל והקצפת מחבר ביניהם, בדיחה טובה על המוסד והאופן שהוא משכנע דוב להודות שהוא ארנב שוברים את הקרח, וכך גם הליכה משותפת של הנציג הישראלי והפלסטיני ביער המושלג, שבה שניהם מגלים שלכל אחד מהם יש בת ושמה מאיה. אכן קלישאות, אבל לפעמים הן משקפות את מה שקרה. כנראה שהאישי הוא הפוליטי וגם נציגי הצדדים ם מבינים שהילדים הם העתיד שלנו.
הסרט לא עבר תהליך בעיבוד למסך. הוא נותר מאוד תיאטרלי. אבל שעתיים הצפייה בו מעניינות ומובן שכצופה מקומית קשה לשפוט את "אוסלו" רק לפי ערכיו האמנותיים. מעניין לגלות מהסרט עד כמה ארה”ב היתה מודרת מהמהלך החשאי הזה. ההתפתחויות אחרי ההסכם מקבלות אזכור קצר. אפילו מחפשי ההסברה לא יכולים להתלונן, הצד הישראלי דומיננטי. כמובן שאי אפשר להבין מהסרט איך הגענו עד הלום.
מי שמכיר קצת את המפה הגיאופוליטית, יכול היה לנחש שסרט כזה ייצא תמיד בהקשר אקטואלי. ובכל זאת, הצמידות לאירועים האחרונים בין ישראל לעזה טוענת אותו במשמעות. בתוך חדרים אפופי עשן עם גברים שצועקים זה על זה וכמעט מגיעים לתגרת ידיים מזכירה להם מונה ג'ול, שהזמן אוזל. לישראלים היא אומרת: "אתם מאבדים לגיטימיות בכל יום שעובר כשהחיילים שלכם שולטים באדמה שאתם לא חפצים בה". כאילו היה לה כדור בדולח. כאילו שצריך. מה קרה מאז? "הסבא" איננו, נרצח על ידי בן עמו, גם "האבא" כבר הלך לעולמו, והמדינה הקטנה, במובנים רבים טרם גדלה.