הפגנה מול ביתה של איילת שקד | צילום: דנה קופל
פרשנות
קללה, נידוי, חרם, נדר - האיסורים בחוק על פגיעה בחופש הבחירה
האם ההסתה הפרועה והאיומים הקשים על ח"כים מהימין לא להצביע בעד הממשלה החדשה אינם עבירה לכאורה על סעיף שחיתות ואיום בחוק הבחירות
ככל הידוע ח"כ עמיחי שיקלי לא נזקק לאבטחה. הוא ומשפחתו פטורים ממפלי הגידוף והטינוף, מההסתה ומהאיומים על חייו בצירוף איחולים לשבעת מדורי הגיהינום שייפתחו על ראשו. שום חבר כנסת שינוע משמאל לימין, סליחה, מהימין השמרני לימין הביביסטי והגזעני, לא מסתכן בשיטפון הזה שניתך מכיוון אחד בלבד.
קראו עוד בכלכליסט:
ולכן שיקלי, או מי שלא יהיה מימינה, יכולים לערוק בבטחה מבנט לנתניהו, אבל אם חלילה יעדיפו את ממשלת השינוי בראשות מי שבחר והוביל אותם לכנסת — דמם בראשם. ועל הכוונת של המכבש הזה נמצא כרגע ח"כ ניר אורבך, שנתפס כחוליה החלשה בשרשרת שמכבידה על צווארו של נפתלי בנט. למצב הזה אין מעטפת הגנה משפטית ראויה.
בחוק הבחירות יש סעיף שכותרתו "שחיתות ואיום". הסעיף מופקד על טוהר הבחירות שקובע בין היתר: "המשדל אדם להצביע או להימנע מלהצביע, בכלל או בעד רשימת מועמדים מסוימת, בדרך של השבעה, קללה, נידוי, חרם, נדר, התרת נדר, הבטחה להעניק ברכה או מתן קמע... דינו מאסר או קנס". הסעיף הזה כיכב לא פעם בעתירות נגד חלוקת הקמעות לבוחרי ש"ס, ברכה לבוחרים וקללה למשתמטים. אבל מרכזו של האיסור הוא הגנה על חופש הבחירה של הבוחרים. לאפשר להם לממש את בחירתם בלי להטיל עליהם אימה או פיתויים כדי לשבש את רצונם החופשי. גורם משפטי בכיר עמו שוחחתי מצביע על אפשרות להרחיב את ההגנה הזו גם על נבחרים, חברי כנסת, עד למועד הקמת הממשלה. הרעיון עלה בעקיפין לאחרונה בארצות הברית, כשהקונגרס שקל תיקון להרחבת האחריות הפלילית – לא רק על פורעי גבעת הקפיטול, אלא גם על הפוליטיקאים ששלחו אותם, דונלד טראמפ למשל. התיקון נפל בינתיים, אבל הרעיון למנוע ולהגביל את ההסתה האלימה של הפוליטיקאים, לצורך השגת מטרות בדרך פסולה, כבר יצא לדרך.
גם מסית וגם קורבן
כשמדובר בחברי כנסת שמצייתים לסמכות רבנית, מקור הלחצים הוא כפול ואפילו משולש. נתניהו מתקשר לרבו של ח"כ אורבך ומזמין ממנו לחצים על חבר צאן מרעיתו. במקביל מפרסם בנו של נתניהו את כתובתו של הח"כ, ומזמין את המפגינים לצור על ביתו. הלפיתה המשולשת הזו – ראש ממשלה, רבנים, מפגינים – חוסה תחת חופש הביטוי, חופש ההפגנה ותורת ישראל, אבל מיתרגמת בסופו של דבר לאלימות מילולית נוראה, לסחיטה נפשית, לסחיטה באיומים, לאיומים על ילדים ובני משפחה, לסימון חבר הכנסת כבוגד וגרוע יותר – כשמאלני. זה מתחיל מנתניהו ובנו, ממשיך דרך הרבנים ונגמר באיציק זרקא, רמי בן יהודה ואורלי לב. אש ההסתה חורכת את הרשתות. "הדבר היחיד שיצא לבנט כראש ממשלה זה חלקת קבר בהר הרצל!" הופץ ברשתות המסרון הערמומי שלא מתחייב על המועד שבו ייטמן בנט בקברו.
השב"כ מופקד בין היתר על "סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו", אלא שתפקיד השב"כ ממוקד בשמירת הדמוקרטיה רק מול איומים חתרניים, חשאיים. "איומים גלויים" חוסים תחת חופש הביטוי וחופש ההפגנה. וגם חופש הדת, שהרי הסתת הרבנים נסמכת תמיד על דבר תורה, מ"דין רודף" עד "הלכות הריגת גוי". על האיומים הגלויים מופקדת המשטרה, שאמורה למנוע מחירויות הביטוי להידרדר להסתה ואיומים, וכמובן למנוע מהם להתממש.
ובינתיים יש את פייסבוק וטוויטר, שחסמו חשבונות של אנשי ימין רבים, לרבות של יאיר נתניהו. "הרדיפה, הצנזורה וסתימת הפיות של הרשתות החברתיות נגד אנשי הימין שוברת שיא חדש", נמסר מטעמו של יאיר. איכשהו, בסוף תמיד המסיתים הם הקורבן. את הטלאי הצהוב ניתן לקבל משרון גל.
אפשר לטעון שחסימת החשבונות של יאיר נתניהו אינה לגיטימית, ואפשר לסכם את הבעד ונגד גם במילותיה של רינה מצליח: "לא צריך לסגור את החשבונות של יאיר נתניהו, לא צריך לסגור את החשבון של הדברים הגועליים, המטונפים, השקריים, המסיתים, הסחי, הזבל, הטינופת שהאיש הזה מוציא מהמקלדת שלו מדי יום. דברים שאי אפשר לשמוע. ולמה לא? לא רק בגלל חופש הביטוי, אלא כדי שנדע איך נשמע ואיך חושב האיש שקרוב ומשפיע על ראש הממשלה".
דמעות התנין ששופכים מסיתי הימין על הפגיעה בדמוקרטיה מחזירות אותנו לדיון על כוחם של הלא דמוקרטים לחסל את הדמוקרטיה באמצעים דמוקרטיים. קואליציית נתניהו היא אנטי־דמוקרטית במהותה. מפלגת הביביסטים מקדשת את פולחן האישיות ומשועבדת למנהיג ולאינטרסים האישיים ההישרדותיים שלו. החרדים ותשלובת סמוטריץ'־בן גביר־הרב טאו כפופים לאלוהים ולרבנים, וכופרים בנורמות ובערכים דמוקרטיים בסיסיים כשלטון החוק או שוויון לנשים, ערבים, להט"בים רפורמים ועוד. אבל כשמגבילים את כוחם ופוגעים בזכותם לאיים, להפחיד ולהטיל מורא, הם נזעקים לישועת הדמוקרטיה.
כמו ארגון פשע
חופש הביטוי, חופש ההפגנה וחופש הדת נמתחים בידי הביביסטים והרבנים עד הקצה כדי לרמוס עד עפר את חברי ימינה המתלבטים. היחס המשפטי בין דמוקרטיה לזכויות אדם מנוסח באמצעות שני ציטוטים סותרים מפסיקת בית המשפט העליון. הראשון: "חוקה אינה מרשם להתאבדות, וזכויות אזרח אינן במה לכיליון לאומי". השני: "לא פעם נלחמת הדמוקרטיה כאשר אחת מידיה קשורות לאחור". הראשון תומך בהגבלת זכויות אדם כשנשקפת סכנה לדמוקרטיה, ואילו השני מעצים זכויות, דווקא כשהדמוקרטיה נלחמת על חייה. דמוקרטיה חפצת חיים חייבת להגביל את הזכות לאיים על פוליטיקאים.
ההיסטוריה של מדינת ישראל מכירה לחצים על פוליטיקאים, והיא גם מכירה הסתה שמסמנת אותם כבוגדים עוטי כאפייה. באירוע הנוכחי מצטרפים שניים אלה למכבש איומים דורסני חסר תקדים שמשלב שיטות של כת, ארגון פשע וחרם דתי. והתקדים המסוכן הזה מחייב את הרחבת ההגנה — גם מהפורעים וגם משולחיהם — על הפוליטיקאים כי האיומים אינם רק על חברי וחברות הכנסת. הם גם על הכנסת, המשטר, הבחירה החופשית והדמוקרטיה. ואת כל זה מסכם ציטוט נוסף של בית המשפט העליון: "אם אנחנו לא נשמור על הדמוקרטיה, הדמוקרטיה לא תשמור עלינו".