האנה רוטשילד | צילום: David Titlow
הסופרת האנה רוטשילד: "שם משפחתי נכנס לחדר לפניי"
רוטשילד, בת לשושלת הבנקאים, עוסקת בספרה החדש והשנון בהתפוררות משפחת ממון על רקע המשבר הכלכלי של 2008: “רציתי לבחון את דעיכת האריסטוקרטיה הבריטית. אני באה מרקע דומה” אומרת מי שבנוסף להיותה יו"ר חבר הנאמנים של הנשיונל גלרי בלונדון, “הדיי ג'וב שלי הוא עדיין עסקים"
“משפחה זה משהו שאתה צריך להשלים איתו”. קצת מוזר שמשפט כזה פותח את ספרה החדש של האנה רוטשילד, נצר לשושלת הבנקאים ואנשי העסקים המפורסמת והחזקה בבריטניה, ובאירופה כולה. "נכון, אחת הדמויות בספר שלי אומרת את זה", היא צוחקת בראיון זום איתה, "אבל מולה יש דמות אחרת שאומרת שמשפחה זה הדבר היחיד ששווה לחיות בשבילו. אני דווקא מזדהה איתה יותר. המשפחה שלי היא מרכז חיי".
קראו עוד בכלכליסט:
כל זה קורה בספרה החדש "בית טרלוני" (הוצאת פן/ידיעות ספרים). רוטשילד (59) מתגוררת בלונדון, יושבת בחבר הנאמנים של גלריית טייט, ומכהנת כיו"ר חבר הנאמנים של הנשיונל גלרי, האשה הראשונה בתפקיד זה. היא בתו הבכורה של ג'ייקוב רוטשילד (הברון הרביעי לשושלת) ושל סרינה מרי דאן, נכדתו של איל ההון הקנדי ג'יימס דאן. אביה היה בנקאי, וב־1980 בעקבת סכסוך משפחתי מכר את אחזקותיו בבנק Rothschild & Sons וקיבל לידיו את השליטה בקרן ההשקעות המשפחתית RIT Capital plc.
עם השנים עסקיו התרחבו, והוא נעשה פילנתרופ בולט, שמשמש גם יו"ר קרן יד הנדיב, שתרמה את הכסף לבניית הכנסת ובית המשפט העליון. בתו האנה רוטשילד עבדה בצמידות אליו. יש לה שלושה ילדים מנישואים שהסתיימו. היא פרסמה מאמרים ב"ווג", ב"ואניטי פייר" וב"אינדיפנדנט", ויצרה סרטים דוקומנטריים. אחד מהם, "The Jazz Baroness", עסק בדודתו של אביה, ניקה רוטשילד, שברחה מבעלה ומשפחתה למען תלוניוס מונק, ענק הג'אז.
את הספר הראשון שלה, "אי־סבירות האהבה", רומן סאטירי על עולם האמנות שראה אור ב־2015 וזכה לביקורות משבחות, כתבה במשך 20 שנה. “כשסיימתי את האוניבריסטה עשיתי סרטים תיעודיים, כתבתי מאמרים, וידעתי שיום אחד אכתוב רומן. כבר התקרבתי לגיל 50, קמתי בוקר אחד ואמרתי למה לא היום".
הרומן השני שלה, "בית טרלוני", מספר על משפחה אריסטוקרטית היורדת מנכסיה, על רקע המשבר הכלכלי של 2008. העלילה מתרחשת בטירת טרלוני שעל חופי קורנוול, שם מתגוררת זה 800 שנה השושלת, אבל בחלוף הזמן מתמעטות היכולות של הדורות האחרונים והמשפחה קורסת. הסיפור מתמקד בשלוש נשים במשפחה: ג'יין, אשתו של הרוזן ה־24, הנאבקת על כלכלת המשפחה, בלייז שדווקא מצליחה בלונדון ויודעת להתנהל פיננסית, וצעירה ששמה עאישה שמגיעה אל הטירה, בתה של חברתן מימי האוניברסיטה, שעזבה את אנגליה ונישאה למהרג'ה הודי. בואה של עאישה מערער את האיזון. וברקע מסתובב אויב ותיק של המשפחה שמחפש נקמה.
כתיבתה אלגנטית ושנונה. “רציתי לכתוב על חברות בין נשים, רציתי לחקור את המשבר הכלכלי של 2008, ורציתי לבחון את הדעיכה של האריסטוקרטיה הבריטית”, מספרת רוטשילד. “ואת שלושת הנושאים האלה מיקמתי בקורנוול, זו מעין מובלעת בבריטניה, בקצה המדינה, יש שם משהו אנכרוניסטי ומיושן”.
סאגה על משפחה שירדה מנכסיה, זה משהו שמטריד אותך?
“הרקע שלי אכן דומה לזה של המשפחה בספר, אני באה מדורות של משפחה יהודית, אנחנו מעורבים זה בחייו של זה, עובדים יחד, הילדים שלי מעורבים בעסק, אז זה רקע נוח לכתוב עליו. יכולתי לעסוק ביתרונות ובחסרונות שבכך, התחושה היתה טבעית”.
אבל הספר הוא על משפחה לא מתפקדת.
"כל המשפחות בספרים שלי מתפרקות, אבל אני שמחה לומר שהמשפחה האמיתית שלי לא מתפרקת. כשאת כותבת את יוצרת מבנה, ומשפחת טרלוני הזאת היא דרך קלה עבורי להכיל את כל הנושאים שרציתי לעסוק בהם".
למה בחרת לעסוק דווקא במשבר הפיננסי של 2008?
"חוויתי את המשבר הזה, והיתה לו השפעה עמוקה מאוד לא רק עליי באופן אישי אלא על העולם כולו. זה היה רגע קריטי בהיסטוריה, ואת גלי ההלם מרגישים עד היום. זה לא רק פגע כלכלית באנשים אלא פגע גם ברמת האמון בממסד, הרבה אנשים איבדו את החסכונות שלהם ואת העסקים שלהם”.
ובידמת הבמה העמדת שלוש נשים. זה זמנן של הנשים לדעתך?
"אני חושבת שכריסטין לגארד, נשיאת הבנק המרכזי האירופי ויו”ר קרן המטבע הבינלאומית בעבר, היא זו שאמרה שאילו האחים ליהמן היו האחיות ליהמן, כל הבלגן הזה לא היה מתרחש. יש הרבה נשים שמובילות עסקים, וגם בשנה האחרונה של הקורונה הן הובילו מדינות. המשבר של 2008 שימש לי אמצעי להסתכל על מה שקרה לנשים מאז: ג'יין בספר היא אופציה אחת, שמחזיקה את הבית, ובלייז שעובדת בעיר ועושה הרבה כסף, היא זו שצופה מראש את המשבר המתקרב. היא אכן סובלת מבעיות אמון ולא מצליחה לקיים מערכת יחסים זוגית".
את נושאת שם משפחה כל כך מחייב. איך היית מתארת את יחסייך איתו?
"אני מאוד גאה בשם רוטשילד. מה שהמשפחה עשתה וממשיכה לעשות מעורר גאווה, זו פריבילגיה גדולה. כשהייתי צעירה היה לי קשה להתמודד עם זה, זה שם גדול שנכנס לחדר לפנייך, ויש בו הרבה אחריות. יש כל כך הרבה דמויות משמעותיות במשפחה: הדודה שלי שנפטרה לפני כמה שנים, היתה מומחית לפרפרים וחרקים, הסבא שלי ויקטור היה מדען גדול, אבי הוא איש עסקים גדול. כשהתבגרתי ועשיתי יותר דברים בזכות עצמי, דברים שהייתי מרוצה מהם, הבנתי איזו מורשת נהדרת זו”.
את מעורבת בעולם האמנות ובעולם העסקים. אין פה ניגוד?
"יש לי דיי ג'וב: במשך היום אני עובדת בעסקים המשפחתיים ובערב אני כותבת. אבל כל דבר הופך אצלי לחומר, כל מה שאני עושה הוא גשמי. אם אני יושבת עם מישהו לפגישת עסקים ומדברים על שוק המניות, זה ישמש אותי אחר כך כחומר לכתיבה. אם אני על מטוס בדרך לאנשהו — אגב, אני מקווה שההרגל הזה יחזור מתישהו — אני מנהלת שיחה עם זה שיושב לידי שהוא גנטיקאי, אני מתייחסת לכל מה שאני עושה כמשהו שאפשר להשתמש בו. לכן הסגרים השנה היו לי קשים, כי חשתי מחסור בחוויות וקשה לייצר כך דברים חדשים”.
עולמות האמנות והספרות עזרו לך לקבל החלטות עסקיות?
"לא עברתי הכשרה לפיננסים, צמחתי דווקא בתחום התרבות. כשהתחלתי לעבוד בפיננסים הייתי יושבת בישיבת דירקטוריון וחשתי לא מוכשרת לנושא, ועבר זמן עד שהרגשתי בטוחה. אבל אחד הדברים המעניינים שקורים לאחרונה הוא שינוי גדול בדירקטוריונים: הם הבינו שלא כדאי לקחת רק אנשים שמתמחים בתחומים צרים כמו כספים או ניהול, אלא אנשים שמבינים בדברים אחרים, בעלי תחומי עניין רחבים יותר. ואני גאה בכך שלפני כמה שנים הכנסתי להנהלה אצלנו את ההבנה שצריך לחשוב מעבר למניות, צריך לחשוב גם על סביבה ועל חברה, וזה חלק ממדיניות ההשקעה של החברה. זו בדיוק הנקודה: אמנות ותרבות יכולות לתרום לעסקים, וטוב שיש בארגון קולות שונים, כי הם יביאו להחלטות מוצלחות יותר וייצרו חברה גמישה יותר וטובה יותר. החלטות שחברה גדולה מקבלת חייבות להיעשות מתוך חשיבה הוליסטית".
מדי פעם בשיחה רוטשילד מזכירה את הרצון שלה לבקר בישראל ונלהבת לשמוע שיש כאן גם פסטיבל בינלאומי לסופרים.
עד כמה את קשורה לשורשים יהודיים?
"כשיש לך משפחה כמו שלי, אין לך ממש ברירה אלא להיות מחוברת לשורשים היהודיים. אני אשה יהודייה, אני אדם יהודי. ככל שאני מתבגרת זה הופך להיות חלק יותר חשוב יותר בחיי. הזהות היהודית שלי היא לא דבר סטטי, זה בתנועה. להיות יהודי זו מערכת ערכים".