תג מחיר: הרשת החברתית שסוחרת במשפיענים

רשת חברתית חדשה מעוררת בשבועות האחרונים לא מעט עניין. BitClout, שהושקה רק באפריל האחרון, הצליחה למשוך כמה מהשמות הגדולים ביותר בתעשיית הקריפטו וההון סיכון. הפלטפורמה מזכירה את טוויטר, רק שבמקום להחליף דעות, רעיונות ותוכן, המשתמשים מפקידים ביטקוין שמומר מיד לאסימונים של ביטקלאוט וסוחרים באמצעותם בפרופילים של משתמשים אחרים.

1. מחיר הפופולריות

היכולת “לאפשר למשתמשים לבצע ספקולציות על אנשים עם כסף אמיתי”, שמציעה הרשת החברתית מבוססת הבלוקצ’יין הניבה השקעות מסקויה קפיטל, אנדריסן הורוביץ, קרן ההשקעות של פלטפורמת המסחר קוינבייס, מייסד רדיט והאחים וינקליווס, שלפי הערכות הזרימו אליה כבר כ־100 מיליון דולר.

קים קרדשיאן, בעולם של ביטקלאוט היא לא השקעה טובה במיוחד | צילום: בלומברג

ביטקלאוט השיקה את הפלטפורמה לפני כחודשיים עם כ־15 אלף פרופילים של יוצרים מפורסמים במיוחד שנקצרו מטוויטר ללא רשותם. לכל יוצר כזה הנפיקה החברה 100 אסימונים שמשתמשים יכולים לסחור בהם, ומחירם נקבע לפי רמת ההיצע והביקוש. יוצר שבוחר ״לדרוש״ את הפרופיל שלו, מקבל בתמורה עד 1,500 אסימונים, אותם הוא יכול למכור ולשלשל לכיסו עמלה. בינתיים, תגובות הסלבס מעורבות, פאמלה אנדרסון כבר נרשמה לפלטפורמה, אחרים, כמו וויליאם שאטנר, דרשו להסיר את הפרופיל שלהם.

אבל לא רק סלבס הם מטבע עובר לסוחר בביטקלאוט, אלא כל משתמש באשר הוא. כל מי שפותח פרופיל בפלטפורמה מקבל מיד את אותם 1,500 אסימונים והופך סחיר למשתמשים האחרים. רשתות חברתיות אוהבות לדבר על המשתמשים שלהן כעל נכס, וכמובן פורטות את הפעילות שלהם למידע שהן מוכרות לכל המעוניין. בביטקלאוט הדימוי הזה הופך למציאות, כאשר כל אחד מ־300 אלף המשתמשים שנרשמו אליה עד כה הוא נכס עם תג מחיר שמגלם, הלכה למעשה, את רמת הפופולריות שלו.

משתמשים יכולים לייצר הכנסות בארבע דרכים: העמלה שהם מקבלים מכל עסקת מכירה של המטבע שלהם, הגדלת הפופולריות שלהם שמגדילה בהתאם את ערך המטבע, השקעה ביוצרים אחרים וקבלת טיפ ממשתמשים אחרים בעבור יצירת תוכן (בדומה לפיצ׳ר שטוויטר השיקה לאחרונה גם היא). אלון מאסק, למשל, שווה נכון לכתיבת שורות אלו 57,672 דולר, קים קרדשיאן רק 5,719 דולר ובן הורביץ (מאנדרסון הורביץ) שווה 2,398 דולר (מהשלושה רק הורוביץ דרש את הפרופיל שלו).

2. הכל בתיאוריה

הכסף והשמות הגדולים ייצרו את העניין הנדרש בביטקלאוט, ששוויה כבר נופח למיליארד דולר, והפכו אותה לשיחת היום בעיתונים מובילים. כל זה תוך שממציא הפלטפורמה שומר על אנונימיות ומזדהה רק בכינוי “Diamondhands”, מסתורין שמזכיר (כנראה במכוון) את זה שאופף את ממציא הביטקוין, סטושי נקמוטו.

איור: יונתן פופר

בינתיים כגודל העניין כך גודל הבעיות. באופן כמעט טבעי, מיזם הקריפטו הצעיר הזה הפך מעורר מחלוקת: ראשית הוא סובל מבעיית נזילות, שכן אין שום דרך להוציא את הכסף החוצה, ובנוסף לא ברור מה קובע את ערך הנכסים בו, יוצרים לא יכולים לפדות את ערכם מבלי להיכנס כמשקיעים והיזם מתעקש שלא להזדהות. לכל אלה מתווספת התהיה האם מדובר ברעיון חדשני או שזה רק כלי מבוזר למשטור התנהגות אנושית.

הרעיון מאחורי הפלטפורמה מבוסס על טרנד “כלכלת היוצרים”, שמבקש להחזיר חלק מהבעלות על התוכן מהפלטפורמות אל היוצרים עצמם, וכך לאפשר להם ליהנות מחלק גדול יותר מהרווחים. במקרה הזה ליצור רווח מבסיס מעריצים. בין המיזמים הבולטים ניתן לציין את פלטפורמת הניוזלטרים בתשלום סאבסטאק ואת פטראון שמאפשר ליוצרים לקבל תשלום ישירות מהעוקבים. אך ביטקלאוט שונה. בסאבסטאק משלמים דמי מנוי חודשיים כדי לקרוא טקסטים, לרוב ניתוחים ומאמרי דעה של יוצרים, ובפטראון משלמים כדי לזכות בתוכן ייחודי, אבל בביטקלאוט משלמים על האדם או, ליתר דיוק, מתמחרים את התנהגותו. “אם אלון מאסק יצליח להנחית את האדם הראשון על מאדים, מחיר המטבע שלו אמור לעלות מבחינת תיאורטית”, נכתב באתר החברה, “ואם, לעומת זאת, הוא אומר קללה גזענית במהלך מסיבת עיתונאים, מחיר המטבע שלו אמור לרדת”.

3. ההמון ישפוט

המודל של ביטקלאוט לא מעודד יצירה מקורית, אלא השתתפות במסחר או הימור על פוטנציאל הפופולאריות הנתפסת של משתמש אחר. הערך שמייצג האסימון של היוצרים לא מקנה למחזיקים בו שום זכויות על אותו יוצר או על היצירה שלו, ואינו קשור לשום נכס בעולם “האמיתי” או לעסקים של אותו יוצר. זה לא במקרה, בלוקצ’יין היא פשוט לא דרך יעילה לאחסן תוכן, אלא רק את הבעלות על עליו. במודל כזה מי שמשקיע ביוצר לא חייב לאהוב אותו, וסביר להניח שלרוב הוא גם לא עושה זאת מתוך הערכה או מתוך רצון לתגמל אותו, גם לא משום שפעילותו אהובה, חיונית או חיובית, אלא משום שהוא מעריך שזו השקעה כלכלית טובה. כי הוא מעריך שפעילותו של היוצר תזכה לפופולאריות, מה שיעלה את ערך האסימון שמייצג אותו ולכן את התשואה על ההשקעה.

לכאורה מה רע. ביטקלאוט יכולה לסייע למשתמשים ברשתות חברתיות לייצר הכנסה מהעוצמה החברתית ומהוויראליות שלהם, ומייצרת להם כלים לבנות, לשמר ולטפח את המותג האישי שלהם במקום להותיר את כל הרווחים בידי תאגידי ענק. אך האם הפתרון הסביר למצב הנוכחי הוא להצמיד לאנשים ערך סחיר? הניסיון ההיסטורי האחרון לעשות זאת הסתיים במלחמת אזרחים ובתוספת של התיקון ה־13 לחוקה האמריקאית.

עבור חסידי הקריפטו, הליברטאנים הקשים, היכולת לתמחר את עצמך במטבע דיגיטלי מבוזר, שאינו בשליטת המדינה, היא לא פחות מהגביע הקדוש בדרך לריבונות אינדיבידואלית מוחלטת. במובן זה, ביטקלאוט היא כלי שמפקיע את השווי או הערך שהבנקים, המדינה וגם המעסיקים מצמידים לכל אחד מאיתנו, ומאפשר לנו חופש פיננסי מוחלט. גם אם ביטקלאוט תיכשל, המקרה שלה מוכיח כי העניין, הכוונה והכסף הגדול שם. ואם וכאשר מודל שמאפשר לאנשים למכור את עצמם ברשתות מבוזרות עם אסימונים שמיוצגים באמצעות שורות קוד יהפוך מספיק נפוץ, הוא יביא איתו שורה של שאלות חדשות. מה יקרה, למשל, אם תמכור את כל האסימונים שמייצגים אותך ולא תוכל לקנות את עצמך חזרה, האם ניקח חוב כדי להחזיר שליטה על עצמנו? האם פלטפורמה דיגיטלית באמת תשקף את ערכנו לחברה? ובעיקר, האם מנגנון מסוג זה, שנשען על הסנטימנט החברתי של ההמון, ייצר שוק שמשקף את ערכו של האינדיבידואל בהגינות או שהוא יהיה כלי מסוג חדש של משטור ודיכוי בידי הרוב.