יהודית כהנא | צילום: עמית שעל
"חונכנו לחשוב שהאויב הגדול ביותר שלנו הוא צה"ל"
את שנות ילדותה באלון מורה העבירה הבמאית יהודית כהנא בעימותים עם חיילים נגד הפינוי של גוש קטיף והמאחזים בצפון השומרון. לקראת הקרנת סרטה שמתעד את אותן שנים היא אומרת: "נשלחנו להפגין בשליחות של משהו אלוהי. באמת האמנו בזה"
"תכל'ס, בחיים אני לא אגדל פה ילדים במציאות שאנחנו חווינו", אומרת אמונה, התאומה, ואחת מארבע אחיותיה של יהודית כהנא, יוצרת הסרט "לכי לך: סיפורה של נערת גבעות". "פה", זה בשטחים, אבל בעיקר באלון מורה, ערש "מפעל ההתנחלות" שהיא רחוקה מאוד ממעלה שומרון, שבה גרות התאומות כעת. המציאות שחוו היא של השנים 2005-2000, שנים של פיגועים ופעילות נגד פינוי גוש קטיף, עמונה ואחר כך חומש. "בתחילת שנות ה־2000 אבא שלי רצה לעזוב את אלון מורה", מספרת הבמאית לקראת שידור סרטה ב־yes דוקו הערב. "זאת היתה תקופה קשה. ידעו שאם מישהו יעזוב, כולם ילכו. מכיתה ז' עד ט' הכרתי באופן אישי 17 אנשים, ילדים והורים, שנהרגו".
קראו עוד בכלכליסט:
את מה שלא עשה אביה אז, עשתה היא כ־20 שנה אחר כך. כהנא (33), שבעברה ביימה את "גינת עדן", סרט תיעודי על נערות דתיות בסיכון, שהשתתף בפסטיבל חיפה והיה מועמד לפרס אופיר, והיום עוסקת גם בנגרות קלאסית, עזבה את הדת ("אף שאני עדיין מדליקה נרות ועושה קידוש בשבת"), ואת ההתנחלות של הוריה, ועברה למעלה שומרון, קרוב הרבה יותר לקו הירוק — למעשה היא כבר עברה לגור בתל אביב, אבל בגלל הקורונה חזרה לשם.
"לכי לך" מספק מבט נדיר אל עולם סגור וזר, שיש לו השפעה אדירה על המציאות הישראלית, ואקטואלי מתמיד וכתמיד, מנקודת מבט יוצאת דופן של מי שהיתה נערת גבעות והתפכחה.
בסרט ובשיחה איתה היא מדגישה עד כמה יש הבדלים בתוך "השטחים". "בין מעלה שומרון לבין הבית של ההורים שלי באלון מורה. זה 40 דקות נסיעה, שבהן את נוסעת 120 קמ"ש. אלה מרחבים ענקיים ואנשים לא מבינים את ההבדל".
במרחבים רואים כפרים ערביים. האחיות מדברות על כך שהן אוהבות אותם בנוף הזה. יש גם גרפיטי המאחל לתושבי הכפרים האלה למות. אבל המילה "פלסטיני" לא מוזכרת לאורך כל הסרט. הסיבה, היא מסבירה, היא ש"אין לי זכות לספר את הסיפור שלהם".
"הנוכחות שלהם מוצגת בהקשר של פחד. ביומיום שלנו יש מפגשים, יותר משיש לאנשים בתל אביב. אבל זה נורא מתוח, במיוחד אז". עוד מה שאפיין את השנים האלה — שחשוב לכהנא לומר שהן לא משקפות את החיים כעת בשטחים — זה שהיא וחברותיה נשלחו להשתתף במחאות מאוד אקטיביות נגד ההתנתקות ולהילחם במי שחונכו לחשוב שהוא "האויב הגדול ביותר — צה"ל". הן השתתפו בהפגנות קשות שכללו צעדה של 17 שעות בלילה שבו נגמרו למשתתפים המים. וכן במחאות אלימות מאוד. את אחת מהן היא צילמה במצלמת וידיאו מתוך הבתים. שם התבצרו ונלחמו בחיילים ובחיילות שבאו לפנותם. "שני הצדדים עושים את מה שמצפים מהם: גם הילדות וגם החיילים, והתוצאה היא כאוס".
בתוך זה נפתח סדק של ספקנות ובעקבותיו אכזבה. "נשלחנו להפגין בכפר מימון בגוש קטיף. היינו נוער עם אמונה גדולה. בשליחות של משהו אלוהי. באמת האמנו בזה. וברגע אחד הכל התפרק. באנו מאלון מורה, כל היישוב הגיע לשם כדי לעצור את הפינוי של גוש קטיף, ופתאום הבנתי שאפילו הרבנים לא מנהלים את העניין. השמועה שליוותה את ההתבצרות שלנו היתה שאנחנו פורצים פנימה ולא משנה מה יקרה. ביקשו שאנחנו נהיה הראשונים כי תמיד אנשי אלון מורה היו הראשונים. ואז הרב שפירא — רב מאוד מכובד ומוערך, פשוט נסע משם. ברגע אחד קריטי הכל נעצר והוא נסע. אתה יורד לקרקע ומתחיל להבין שאנחנו כלי במשחק גדול מאיתנו".
יכול להיות שאז נטמן גרעין הספק, אבל למעשה רק בגיל 28, כאשר היתה בניו יורק, רחוקה מאוד מביתה ומשפחתה, הבינה סופית שבחרה לחיות חיי חילונית רחוקים מהאופן שגידלו אותה בו.
הבנת אז שאת כלי במשחק, אבל בסביבתך זה לא קרה. כמה את שונה מהסביבה שגדלת בה?
"היינו 12 ילדות ביישוב באותה כיתה. אנחנו יישוב מאוד קטן ורק שלוש נהיו חילוניות. לאחרות יש כבר משפחות עם 6-5 ילדים. הרבה עזבו את ההתנחלויות. אבל הן גרות בגרעינים תורניים בעכו או ברעננה".
נראה שהסרט יצא בתזמון מושלם כשיש עיסוק בגרעינים האלה שמכונים גם "התנחלויות בתוך הערים", ואל מצעד הדגלים נשלחים ילדים כמוך בילדותך.
"לא שמעתי שקוראים להם התנחלות בעיר. אני יודעת שמכוונים לשם את הצעירים לעשות משהו משמעותי, וזה מתבטא בזה. ובכל השאר אני לא מעורבת, לא יודעת בכלל שכל זה קורה".
את מה שמבדיל אותה מסביבתה היא מסבירה ברקע המשפחתי. "אבא שלי הוא חוזר בתשובה מקיבוץ כנרת במקור. אז תמיד היינו קצת חשופים לחיים שמעבר. נסענו לקיבוץ. היינו יותר פתוחים. לאבא שלי לא היה אכפת אם מתפללים לפי נוסח אשכנזי או ספרדי. אמא שלי ספרדייה מבת ים במקור, גם חוזרת בתשובה. היא באה ממשפחה מסורתית, שהלכה לבני עקיבא בשבת ואחר כך לים".
בסרט נראית האם מסתייגת מהעובדה שיהודית באה לבקר בהתנחלות לבושה במכנסיים. הן מנהלות על כך שיחה מתוחה בסרט. על השאלה אם לאור זאת יהיה לאמה קשה לראות את הסרט, אומרת כהנא כי משפחתה היתה שותפה ליצירה, לצד שרון יעיש שכתבה את התסריט וערכה אותו. "היה סיפור גירושים מאוד לא פשוט במשפחה שלי, ואמא שלי לקחה את כולנו לטיפול משפחתי אצל פסיכולוגית וזה קיצר תהליכים. שמנו את הדברים על השולחן".
עדיין יש פערים גדולים בינה לבין אמה. למשל, "היא לא מאמינה שהצבעתי כחול לבן", היא מספרת. "וגם שאני מאוד מעריכה את מה שנפתלי בנט עושה. פה הוא נחשב קצת בוגד. לתפיסתי הוא קיבל החלטה נכונה. עם ישראל צריך לשים את הדת בצד ולשים את האחדות בראש. הציבור הדתי צריך להבין שיש דברים יותר חשובים מארץ ישראל השלמה — דרך ארץ קדמה לתורה".