אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
פיקסאר לייט: על הסרט "לוקה" צילום: Pixar / Walt Disney

פיקסאר לייט: על הסרט "לוקה"

הסרט החדש של אולפן האנימציה האיכותי מסמן סופית את המעבר שלו להנהלה חדשה, שמעדיפה כמות על פני גימור מוקפד ועלילות שמזכירות את אלו של סרטי דיסני

20.06.2021, 08:43 | יאיר רוה

ב־2017 עזב ג'ון לאסיטר את תפקידו כמנהל פיקסאר, אולפן האנימציה שהקים סטיב ג'ובס, ושלאסיטר היה ממייסדיו, הכוח המניע מאחוריו מבחינה קריאטיבית ומי שהתווה את דרכו האמנותית. לאסיטר הפך את פיקסאר לאולפן קולנוע שלא רק מתעסק באנימציה ממוחשבת פורצת דרך, אלא שמציבה רף איכותי גבוה בכל הקשור למקוריות ואיכות סיפורית ותסריטאית. יידע כל חובב קולנוע שפיקסאר עשו סרטי אנימציה שהמבוגרים התרגשו בהם הרבה יותר מהילדים שלהם. מי שהחליף אותו בתפקיד הוא פיט דוקטר, שעל דרכו המרשימה בפיקסאר סיפרנו עם צאת סרטו "נשמה". השבוע יצא לבתי הקולנוע סרט חדש של פיקסאר, "לוקה" - מה שמביא לכך שבאופן חסר תקדים יש כעת שני סרטים של פיקסאר בבתי הקולנוע. ועכשיו, אחרי שפיקסאר הוציאו שלושה סרטים חדשים בתוך פחות משנה וחצי ("קדימה", "נשמה" ו"לוקה"), ששלושתם בוצעו תחת פיקודו של דוקטר, ניתן לשים לב שמשהו באולפן השתנה תחת ההנהלה החדשה.

קראו עוד בכלכליסט:

ראשית, התפוקה. אחרי שבמשך רוב שנותיה פיקסאר היתה אחראית על אספקת סרט אחד בשנה, שיצא לרוב ביוני והפך לאירוע שמשפחות העולם חיכו לו מדי קיץ, שלושה סרטים ב־15 חודשים גורמים לפיקסאר להיראות כעת קצת יותר כמו פס ייצור לסרטי בזק. יש לכך מחיר כפול: הראשון הוא דילול המותג, והשני הוא ירידה באיכות. פיקסאר תחת לאסיטר הצטיינה ברמת גימור מעוררת השתאות. הם היו ליין ההוט־קוטור מבין אולפני הוליווד המסחריים. שלושת הסרטים האחרונים של פיקסאר, לעומת זאת, נהדרים, מרגשים, מקוריים ויפים ככל שיהיו, מתחילים לחשוף סדקים בתהליך הייצור. שלושתם הגיעו לשלב האנימציה עם תסריט פחות ממושלם, עם דקות ארוכות של סצנות מיותרות, לא מפותחות ועם חזרות עלילתיות במקום שבו היה פעם הידוק הרמטי. זה מאכזב, כי בשביל אנימציה יפה עם תסריט מאכזב היה לנו את דרימוורקס. פיקסאר היתה בליגה אחרת. 

אבל השינוי השני מרתק יותר. ג'ון לאסיטר התווה דרך חילונית מאוד לסרטי אנימציה, שבה הוא מביט בעולם הגשמי שמתחת לאפינו ולרגלינו ומעניק לו טיפול אנתרופומורפי. הוא מאניש צעצועים, חרקים, רהיטים ומכוניות. זה היה ההבדל העיקרי בין פיקסאר ובין אולפני דיסני, והתשובה לשאלה למה דיסני טרחה להחזיק בבעלותה שני אולפני אנימציה אחים ומתחרים. אולפני דיסני עסקו בפולקלור, במיתוסים, באגדות העם, במיסטיקה, בכישוף, אלים ומפלצות. פיקסאר עסקו בחפצי יום־יום ובמציאות בשר ודם, והפכו אותם למשלים אנושיים על קהילתיות ועל דמויות שלומדות להתגבר על עמדת מוצא נחותה: עכברוש שחולם להיות שף, דג שמנסה למצוא את בנו באוקיינוס הענק ורובוט שיוצא למסע בעקבות האהבה. ופתאום, תחת דוקטר, דוקטרינה חדשה. אחרי שדוקטר עצמו עסק במפלצות וחלומות ("מפלצות בע"מ"), רגשות ("הקול בראש") ונשמות בדרכן לגן עדן ("נשמה"), נראה שהוא מאשר להפקה סרטים ברוח דומה, ובעיקר ברוח: ילד שיוצא אל עולם המתים ("קוקו"), אחים שמתקשרים עם האב המת שלהם ("קדימה"), ועכשיו עם "לוקה"  — אגדת עם איטלקית על יצור־ים שחולם להיות ילד אמיתי. לאסיטר עסק בפיזיקה, דוקטר מתעניין במטאפיזיקה. 

ולכן, "לוקה" הוא הסרט של פיקסאר שהכי קרוב ברוחו לסרט של דיסני, בעיקר כי הוא נראה כמו וריאציה על "בת הים הקטנה". ההבדל היחיד בין דיסני ופיקסאר כעת הוא שבסרטי האנימציה של דיסני מתמקדים בגיבורות (נסיכות), ופיקסאר עדיין שומרים אמונים לגיבורים בנים, וכך אחרי ש"קדימה" היה סרט על אחווה, "לוקה" הוא סרט על רעות. 

"לוקה". מזכיר את "בת הים הקטנה" של דיסני, צילום: Pixar / Walt Disney "לוקה". מזכיר את "בת הים הקטנה" של דיסני | צילום: Pixar / Walt Disney "לוקה". מזכיר את "בת הים הקטנה" של דיסני, צילום: Pixar / Walt Disney

אחד הדברים המקסימים ביוצרים של פיקסאר, הוא שתמיד קל לזהות את העקבות שהם משאירים מהסרטים שהיוו להם השראה. במקרה של "לוקה" קשה שלא לשים לב לעובדה שזו גרסה אמריקאית ל"פוניו", סרטו של היאו מיאזאקי (הבמאי האהוב על לאסיטר, שדאג באופן אישי שדיסני יפיצו את סרטיו באמריקה). נוכחותו של מיאזאקי לא מוסתרת: עלילת הסרט מתרחשת בעיירה האיטלקית הבדיונית פורטו רוסו, שהיא בוודאי מחווה לסרטו של מיאזאקי "פורקו רוסו", שגם הוא מתרחש באיטליה. לוקה הוא מעין בן־ים, יצור תת־ימי, שחי עם משפחתו מול חופי איטליה, שם הדייגים מבועתים מקיומם ונשבעים לצוד אותם מהפחד. לוקה, לעומת זאת, מגלה סקרנות לעולם היבש, ולכישוף של בני מינו שהופכים לאנשים רגילים ברגע שהם עולים אל מחוץ למים. כשהוא פוגש את אלברטו, בן־ים שעבר לגור ביבשה ונראה שהוא חי חיים של חופש מוחלט, לוקה מחליט להצטרף אליו ולבדוק איך נראים חייו של ילד רגיל. כדי לעשות את זה הוא צריך להסתיר את זהותו האמיתית מתושבי העיירה, שרואים במפלצות הים אויב, וגם להסתתר מפני הוריו, שיוצאים לחפש אחריו. אבל לוקה מתעניין בעולם, ביקום, בכוכבים, וברצון שלו להישאר ילד רגיל שהולך לבית הספר. מהבחינה הזאת, לוקה הוא גם איזושהי וריאציה על פינוקיו. "לוקה" הוא פיקסאר לייט. יש בו רגעים מתוקים, וכמה סצנות קסומות. נדמה שהסרט רק הולך ומשתפר ככל שהוא נמשך. את המבט הזר של בן־ים על החיים ביבשה אנחנו מכירים מ"בת הים הקטנה" של דיסני, והאירוניה של פענוח החיים של בני האנוש, ולימוד התורה של הליכה על שתי רגליים, מצליחה לשעשע גם כאן. ובסופו של דבר, זה כנראה מה שפיקסאר יודעים לעשות הכי טוב, לא משנה מי עומד בראש האולפן: לספר סיפור, שהוא גם מוכר וגם מקורי, וגם אם יש מהמורות בדרך, וכמה פאנצ'רים קטנים, להביא אותו בסופו לשיא של רגש.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות