קפה רומנו של אייל שני | צילום: חיליק גרונפינקל
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
לצרוך תל־אביביות במיטבה, להכיר מקרוב את אביתר בנאי, להתפעל מקישוט משמח לבית, לצלול לדרמה משפחתית רגישה, לזמן קרבה בחוצות העיר
קפה
לצרוך תל־אביביות במיטבה
בשמונה בבוקר עוד אין אף אחד כמעט. תל־אביביים אמיתיים לא קמים בשבת בשעה כזו. אנחנו, כנראה, לא מספיק אמיתיים. רק 55 שנה (מתוך 55 שנות חיים) בעיר. פארק המסילה כמעט נטוש ועוד לא חם מדי. יימח שמך מר חולדאי, אתה כנראה אדם נרגן ולא הכי נעים, אבל את העבודה יודע לעשות. יפהפה. מוזר ומקסים. יימח שמך גם מר אייל שני. אתה כנראה בעיקר איש שיווק גאוני, אבל גם אתה, מדי פעם, יודע לעשות את העבודה. הקפה החדש של שני, בתחת של בית רומנו (דרך יפו 9 תל אביב) שם הוא מתחזק שלושה דונם של אוכל, הוא אולי הדבר הכי טוב שעשה הלוחש לעגבניות כבר שנים. קפה מצוין, עוגות מרגיזות ממש באיכותן העילאית (אכלתי עוגת ריקוטה הדרים שגרמה לי להזיות), כריכים נהדרים (גם הבגט עם ההרינג וגם סנדביץ' החביתה היו מהטובים בז'אנר). יש גם יין אופנתי לאללה, בירה, סיידר אלכוהולי, קוקטייל נגרוני 'מהחבית' ובעיקר כמובן ויברציה תל־אביבית סופר־היפסטרית. בשבת בבוקר, כך מסתבר, גם קשיש כמוני חי עם זה בשלום. רק מה, אלא מה, יקר רצח אפילו במונחים תל־אביביים. שוין, חיים רק פעם אחת וגם זה בקושי.
חיליק גורפינקל
אלבום
להכיר מקרוב את אביתר בנאי
כשמסתכלים על עטיפת אלבומו החדש (השביעי) של אביתר בנאי "החיים מתחילים לנגן", ברור מהרגע הראשון שמדובר באלבום אישי משפחתי. כשמתחילים להאזין (הפקה מוזיקלית נפלאה של תמיר מוסקט), מתגלים רגעים טקסטואליים מוזיקליים מרגשים. בנאי חוזר אל הילדות בנגב, ההתבגרות ותחילת הקריירה בתל אביב ב"הסיפור הזה", מקדיש לבתו את "ילדה אישה" ("את לא לבד/אף פעם לא לבד"), ולמשפחת בנאי הגדולה את "רחמים" שמתחיל ב"מסע של רחמים משיראז על גמל". את השיר "לא רואה אותי" שעוסק באבהות הוא הלחין עם דודו טסה, ו"בשיר חמלה" הוא מפלח את הלב כששר לאחיו מאיר ז"ל על הרגעים שלפני מותו ("כשנכנסתי לנגן לך בהוספיס אני בכיתי ואתה גם"). "זה אלבום שעוסק ביחסים. הילדים שלי בו. הזוגיות שלי פה. ההורים. בסוף הכל שם. ביחסים...רוב השירים שלי עד היום היו הקשר שלי עם עצמי. פתאום אני בין אנשים", כתב בנאי בפייסבוק שלו עם יציאת האלבום, שיושק במופע חגיגי בט"ו באב (22.7) בהיכל התרבות בתל אביב.
מאיה נחום שחל
עיצוב
להתפעל מקישוט משמח לבית
צחי נבו מעיד על עצמו שהוא אוהב לקחת קווים וצורות ולחבר אותם לדימויים שאפשר לתלות על הקיר. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, אך עיסוקו בעיצוב החל רק לפני כשש שנים, שנים רבות אחרי תום לימודיו. הוא מוכר בעיקר בחו"ל ושנת הקורונה, שהשאירה אותו בארץ, הובילה אותו לקיים תערוכה ראשונה שלו "ליצן החצר", שאצר יובל סער, המוצגת בימים אלה בחלל גדול במוזיאון יפו העתיקה (טיילת מפרץ שלמה 10). בתערוכה מוצגות מסכות הפנים הססגוניות שלו, עשויות עץ, פרספקס, דמוי עור ושאר חומרים, ומשלבות שלל מקורות השראה (בין השאר, אופנה, טבע וצעצועי וינטג’). בצדן אפשר למצוא עבודות חדשות ואובייקטים גדולי ממדים שמוצבים גם בחוץ, בכיכר קדומים. רבות מהמסכות שלו הן בעלות תווי פנים אנושיים שמשדרים ישירות ופשטות ומשלבים קווים גרפיים, צבעוניות והומור. הכניסה חופשית וכל העבודות מוצעות למכירה במקום.
עילית מינמר
טלוויזיה
לצלול לדרמה משפחתית רגישה
"שלושה שבועות, שש מדינות ו־12 ערים, אנחנו ממש כמו להקת יו־2", אומר דגלאס (טום הולנדר) בנסיעה ברכבת מאנגליה לצרפת, בתחילת הטיול שלו, של אשתו ושל בנו המתבגר. אלא שהם הכי לא רוקסטארס והכי רחוקים מסיור הופעות מלהיב. זה בעצם טיול סיום של המשפחה הזאת. בתחילת הסדרה החדשה של ה־BBC, "אנחנו", שעולה הערב ב־HOT HBO וכל פרקיה נמצאים כבר ב־VOD, הודיעה קוני (סאסקיה ריבס, "בלגרביה") לבעלה ב־25 שנים האחרונות שעתה, כשבנם אלבי עוזב את הבית והולך לאוניברסיטה, היא רוצה שייפרדו. הוא שבור מהחלטתה. הסדרה מספרת בהבזקים לאחור את סיפור התאהבותם ומשפחתם. רגע לפני ההחלטה מי יעזוב את הבית ולאן, קוני מציעה שבכל זאת ייצאו לטיול הגדול לאירופה שתכננו לעשות יחד. את הסדרה היפה, החמוצה־מתוקה, המתרחקת מכל קלישאה הזאת, כתב התסריטאי דיוויד ניקולס, שאחראי גם ל"פטריק מלרוז", ומי יודע (לא אני, מבטיחה), אולי בתומה נקבל סוף טוב.
רותה קופפר
אמנות
לזמן קרבה בחוצות העיר
בעידן הפוסט־קורונה עולם האמנות המקומי והבינלאומי מפנה את מבטו לקהילה ולמרחב הציבורי, והופך לזמן קצר את מרחבי ההפגנות למרחבי תצוגת אמנות. תחת הכותרת ״לקראת קהילה חדשה״, תערוכה של האיחוד האירופי לרגל יום אירופה 2021, יוקרנו בסוף השבוע בכיכר הבימה בתל אביב ובסוף השבוע הבא (29.6) ברחבת הקאמרי 20 עבודות וידיאו קצרות, שבכל אחת מהן מופיע אדם אחד שמבצע פעולה הקשורה לריפוי, אמפתיה, התנגדות או מחאה. עצם העמידה מולן במרחב הציבורי, כך נדמה, כבר מזמנת קרבה וסולידריות — מושגים בסיסיים שנעדרו תקופה ארוכה מדי מהמרחב הציבורי הישראלי.
העבודות, שיוקרנו על ארבעה מסכי לד ענקיים בין השעות 23:00-19:00, נוצרו על ידי מיטב האמנים המקומיים והבינלאומיים. חלקן מוכרות — כמו ״להבה אדומה״ של נלי אגסי, שעומדת מול המצלמה ומורחת את השפתון האדום משפתיה על כל פניה. יש גם עבודות חדשות, למשל “Bridge of Ripples” של סיגלית לנדאו, שבה גבר צעיר אוסף אבנים בערוץ נחל צחיח עד שהוא מגיע לחופי ים המלח ושם מקפיץ אותן על המים לעבר צדו השני של הים. אוצר אבי לובין.
דנה גילרמן