אי נאמנות מינית אינה שוללת זכויות ברכוש משותף- גם אם הוא לא משותף

בית המשפט העליון, קבע ברוב של שישה שופטים מול שלושה- כי האישה תהא זכאית למחצית הזכויות בבית המגורים שבו התגוררה עם בן זוגה במשך למעלה מ- 20 שנה, ועד למועד הגירושין. 

נקבע, כי החלטת בית הדין הרבני הגדול, לפיה האישה אינה זכאית לזכויות אלו, בין היתר, עקב בגידתה בבן זוגה (החלטה אשר אושרה בבג"צ)- תבוטל.

הנטייה הרווחת היא לראות את פסק הדין כקובע כי אי נאמנות מינית ואף אשם בלעדי בפירוק הנישואין אינם מהווים נסיבות שיש בכוחן לשלול מאחד מבני הזוג זכויות שהתגבשו ברכוש הזוגי.

אבל- לדעתי, פסק הדין משמעותי הרבה יותר דווקא מהכיוון של החלת כוונת שיתוף ספציפי – על נכס שעל פי חוק יחסי ממון - הוא אינו נכס משותף.

בית הדין הרבני האזורי קבע כי האישה זכאית למחצית מהזכויות בבית המגורים למרות שהבית לא היה רשום על שמה, שכן זה נבנה על מגרש אותו קיבל הבעל בירושה. 

הבעל ערער על ההחלטה ובית הדין הרבני הגדול הפך אותה וקבע כי בשל בגידת האישה היא אינה זכאית לזכויות. האישה פנתה לבית הדין הגבוה לצדק – ושם נקבע כי לא התקיימו נסיבות להתערבות בפסיקת בית הדין הרבני הגדול. בדיון הנוסף בבגץ – בהרכב של 9 שופטים התהפכה ההחלטה.

מודל הגירושין שנקבע בישראל הוא גירושין ללא אשם – בכך, פסק הדין אינו מחדש דבר, הוא רק שב ומאשרר את המודל הזה, ומעיר לבית הדין הרבני כי אינו יכול לפסוק בעניינים רכושיים של בני זוג- על פי אמות מידה מוסריות / הלכתיות שאינן ממין העניין.

חלוקת הרכוש לבני זוג שנישאו לאחר 1974, מתבצעת על פי חוק יחסי ממון הקובע, כי במועד סיום הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל הנכסים שנצברו במאמץ משותף, למעט נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב הנישואין או נכסים שקיבל מי מהם בירושה או מתנה בתקופת הנישואין.

עו"ד טלי אבידן | צילום: יח"צ

כשבן זוג מבקש לקבל חלק בנכסים שנתקבלו בירושה או במתנה במהלך הנישואין- עליו להוכיח כי במהלך השנים התגבש בנכס הזה שיתוף = כוונת שיתוף ספציפית.  

פסק הדין אף מונה מספר נסיבות אשר בהתקיימן יש כדי ללמוד אודות הכוונה הזו: 

שיפוץ משותף שנעשה בנכס ומומן ממקורות משותפים; 

הבטחות שניתנו מצד אחד למשנהו; 

משך הזמן בו התגוררו הצדדים בנכס; 

משך הנישואים; 

ההתנהלות הכלכלית של בני הזוג. 

פסק הדין קובע כי לגבי בית המגורים של בני הזוג, שנחשב לגולת הכותרת של הרכוש המשותף ושל השיתוף הזוגי, הנטל להוכחת השיתוף הוא קל יותר. 

שופטי הרוב קבעו, כי לאחר שהתגבש השיתוף (מגורים לאורך זמן ומשך הנשואים) לא ניתן לשלול את השיתוף בהתקיים אירוע דוגמת אי נאמנות מינית / בגידה שכן הדבר יכול היה להוביל לעמימות ולחוסר יציבות משפטית.

חשיבותו של פסק הדין היא בשניים: 

האחד: קביעת אמות המידה להחלת כוונת שיתוף ספציפית על נכס שאינו משותף, והשני הוא בהתערבות בג"ץ בהחלטת בית הדין הרבני כאשר האחרון מערב בשיקוליו שיקולים מוסריים הלכתיים.

מאת עו"ד טלי אבידן, מייסדת ובעלים, אבידן טלי, משרד עורכי דין