אימון מתקדם: עידן הברזל חוזר

אני זוכר היטב את אימון חדר הכושר האחרון שלי. זה היה מזמן, ב־2009, בעיירה אמריקאית קשת יום בשם ביון, על גדות נהר ההדסון בין ניו יורק לניו ג'רזי, כשהמשבר הכלכלי מפרק כל עסק בסביבה. נפרדתי מהמשקולות ומהבריונים המקומיים, רובם שוטרים עצומי גוף ממוצא איטלקי או פולני שעבורם חדר הכושר היה בעיקר מקום לחלוק את חוויות האכיפה מעיירה מנומנמת. 

בגיל 28, לאחר קרוב לעשור אינטנסיבי של "דחיקת ברזלים", , חזרתי לענף שבו עסקתי מעט בילדותי: ריצה. כדי להצליח בתחום, הבהיר לי שותפי לריצה אז, מסעדן צפון־קוריאני קשיש וקשוח, עליי להיפטר ממסת השריר הכבדה שרכשתי לאורך השנים בחדר הכושר. את הנקודה שלו הוכיח האיש הצנום בן ה־63 כשנסענו פעם ביחד להשתתף במירוץ בסנטרל פארק, כשהגיע בערך דקה לפניי לקו הגמר אף שהיה מבוגר ממני ב־35 שנים. "השרירים חייבים ללכת", החלטתי מושפל בתום המירוץ. 

הם באמת הלכו. כמעט 12 שנים של ריצה בלתי פוסקת ואלפי קילומטרים שגמאו רגליי עשו את העבודה, וחיסלו כליל את הזרועות המנופחות. איתם התאדו גם שרירי החזה, הגב והכתפיים. הכל. לאט לאטהצל שלי על הקרקע נהיה דקיק ושברירי יותר. 20 ק"ג של שרירים שנעלמו איפשרו לי לרוץ בקלילות ובחופשיות, לסחוב את גופי החדש במהירות וביעילות בעליות, במישורים ובירידות. זה הסב לי אושר רב בעשור האחרון. 

איור: יערה עשת

אולם לפני כמה חודשים חל שינוי שמאיים שוב לשנות את מבנה גופי. כמה פציעות ריצה טורדניות אך בעיקר ההכרה שגיל 40 נמצא במרחק יריקה, גרמו לי לעשות את מה שלא האמנתי שאעשה עוד לעולם — מינוי לחדר כושר. הבנתי שאני מגיע לגיל שבו כן רצוי שאפתח גוף יותר מוצק וחסון שישרת אותי בהמשך: לא רק גוף שיודע להתקדם מהר במרחב, אלא גם גוף עמיד שיידע לנצח את התלאות שחיים בוגרים מזמנים. כך, לצד הריצה חזרתי לדחוק ברזלים. לא במלוא העוצמה ובחוסר אחריות כמו בשנות ה־20 לחיי, אלא בצורה מתונה יותר. 

כשנכנסתי למכון, 12 שנים לאחר שכף רגלי לא דרכה בו, הייתי משוכנע שאתקל בעולם שונה מזה שהכרתי: חדש, משוכלל ומלא שינויים טכנולוגיים. אבל מלבד הכניסה באמצעות סריקת QR נדהמתי לגלות שבחדרי הכושר הזמן עמד מלכת: הברזלים אותם ברזלים, המכונות אותן מכונות. בתוך דקות ספורות הבנתי שמרענן ומחדש זה לא יהיה. בדומה לתלייה וקיפול כביסה, גם כאן כנראה אי אפשר להמציא טכניקות חדשות. שוב אני שכוב על ספסל ודוחק משקולות בניסיון להגדיל את החזה, שוב אני מושך בשיעמום את ה"פולי" אל מאחורי הגב. גם הפעם (במידה שהגוף שלי עוד מתפקד כראוי) איאלץ אמתין כמה חודשים עד שאראה ואחוש שינוי פיזיולוגי. 

אך אם נוציא לרגע את המכונות והברזלים מהעניין, יש דברים קטנים מסביב שכן השתנו. למשל, האנשים. פעם, בימים רחוקים, היה קטע משונה כזה שאנשים נהגו לשוחח אחד עם האחר בין דחיקה לדחיפה. להעביר את זמן האימון עם חבריהם לניפוח ולתקשר. היום באוזני רוב המתאמנים תחובות אוזניות אלחוטיות ואת המיית השיחות מחליפים דממה וקצר בתקשורת. כל ניסיון לברר עוד כמה סטים נשארו לחבר לספסל דחיקת החזה נענה בדממה רועמת. הוא כלל לא שומע אותי. לו היה מבחין במקרה בתנועות שפתיי ומגלה שאני הוא זה שמטריד את שלוותו וגורם לו לשלוף את "פודיו" מאוזניו, בוודאי הייתי זוכה למבט עוין. 

בישראל מודל 2021 אנשים אינם בהכרח מעוניינים לתקשר. גם כשהם מתאמנים. מחוץ לחדר הכושר הטלפון הוא מעביר הזמן הרשמי שמהווה תחליף לחברותא וכלי להתחמקות משיחות. במכון, מטעמי נוחות, אלו הן האוזניות. "זה נותן לי מוטיבציה כשאני מתאמן", אמר לי אחד המנויים להגנתו. אבל אני לא קניתי את התירוץ. במשך 10 עד 20 שניות אתה נלחם בברזלים ולפחות דקה אתה נח בחוסר מעש. איזו מוזיקת מוטיבציה נדרשת לעזאזל במנוחה רגועה?. 

אבל לקצר בתקשורת יש גם צד חיובי. אם פעם האימונים היו נמשכים שעה וחצי עד שעתיים, הרי שהיום ב־50 דקות, גג שעה, אני מצליח לחסל אימון מקיף. אמנם בדממה ועם עצמי, שזה בהחלט נסבל ומאפשר מחשבות מעמיקות על שלל נושאים, אך החיסכון בזמן משמעותי ומאפשר לדחוס עוד ועוד פעילויות כמו שאנו כה אוהבים היום. העיקר לא לעצור ולתהות בשיחות עם חבריך למשטח האימון על קנקנם של החיים. 

דבר נוסף שכנראה התווסף לחדר הכושר מאז ימיי עם בריוני המכון האיטלקים באמריקה, הוא הסלפי ותפקידו החשוב של הטלפון באימון. בכל כמה דקות בממוצע (ומבלי בהכרח להסיר את האוזניות) מתרחש טקס קטן של הנצחה עצמית מהאימון על ידי אחד המנויים או המנויות. שרבוב שפתיים קל, כיווץ שריר נפוח, מבט חודר למצלמה כשמאחור ניצבים מיטב הברזלים הדוממים. שניות ספורות והסטורי מחדר הכושר, שלעתים אף מלווה בהסברים ווקאליים, חי ובועט ברשת. העובדה שדינוזאור שתכף ימלאו לו 40 מתבונן ותוהה על מהותה של תופעה, בהחלט אינה מביכה את כוכב הסטורי. 

בגדול, אני חושב שהסטורי שלי קצת יותר פשוט. או אולי בעצם מורכב. אני רק מנסה להחזיר מעט עטרה ליושנה.