רשויות הכדורגל צריכות לדאוג לשחקנים ולשחקני עבר

מותו הטראגי של ויקי פרץ הגיע אחרי שהחלוץ לשעבר התמודד עם קשיים נפשיים. למרות שחבריו ידעו על הקשיים, הם לא חשבו שהוא "יקבל החלטה כזו". הרי "התדמית שלו הפוכה מדיכאון". ויקי פרץ היה ג'נטלמן, איש אדיב ונעים הליכות שנידב את זמנו כמעט לכל מי שרצה לדבר איתו. ואולם, דיכאון והאסונות האישיים והמשפחתיים שהוא מוביל אליהם, כמעט ולא קשורים לאישיות המוכרת של האדם או מה שהוא מנסה לשדר החוצה. כלומר "תדמית".

דיכאון הוא מגפה כלל עולמית. לפי ארגון הבריאות העולמי, יותר מ-260 מיליון אנשים סובלים מדיכאון מאובחן. כמעט 800 אלף מתאבדים מדי שנה. התאבדות היא סיבת המוות השנייה הכי נפוצה בגילאים 15 עד 29. במדינות כגון בריטניה, התאבדות הינה המוות הנפוץ ביותר מתחת לגיל 45. 

הבעיה הרצינית היא שבין 65% ל-85% מאנשים שסובלים מדיכאון, לא מקבלים טיפול ולעיתים לא מודעים לכך שהם סובלים מבעיה בריאותית שדורשת טיפול. הרבה לא מקבלים טיפול בגלל חשש ממה שמקום העבודה יגיד. החשש הזה גדול עוד יותר אם מקום העבודה הוא מועדון כדורגל.

ויקי פרץ | צילום: ראובן שוורץ

ב-2006, בעיית הדיכאון בקרב הכדורגלנים פרצה לתודעה כאשר רוברט אנקה, שוער נבחרת גרמניה והאנובר, זרק את עצמו מול רכבת נוסעת. אנקה התאבד בגלל דיכאון שנבע ממות בתו בת השנתיים ממחלה. לפני מותה הטראגי סבל השוער מאפיזודה אחרת של דיכאון, שנבעה מחוסר הצלחה שלו בברצלונה. את המעשה הנורא עשה לאחר שנודע לו כי הוא סובל מדלקת בקיבה שמנעה ממנו להתאמן. הסיבות לדיכאון הן בדרך כלל משולבות. קשורות להיסטוריה רפואית, אירועים טראומתיים, גנטיקה ועוד. הדיכאון מחמיר אם לא מקבלים טיפול או מפחדים מהסטיגמה שנובעת מבעיות נפש. 

מאז אנקה, כדורגלנים רבים נחשפו כסובלים מסוג של חרדה או דיכאון - כולל כדורגלנים בכירים כגון ג'יאנלואיג'י בופון ואנדרס אינייסטה. ועדיין, המודעות לבעיות הנפש בקרב כדורגלנים צריכה להיות גבוהה הרבה יותר. 

אנדרס אינייסטה במדי ברצלונה | צילום: גטי אימג'ס

מחקר של איגוד שחקני הכדורגל הבינלאומי FIFPro מצביע על כך שתסמינים של בעיות נפשיות שכיחים יותר בקרב שחקני כדורגל בהווה ובעבר מאשר בקרב האוכלוסייה הכללית. הסיבות לכך רבות וקשורות באופי האנשים שמגיעים לכדורגל ובאופי המקצוע (קריירה קצרה, עומס גופני גדול, לחץ חיצוני עצום ותנודות רגשיות רבות). 

38% מ־607 הכדורגלנים שהשתתפו במחקר ו־35% מבין 219 השחקנים לשעבר שהשתתפו במחקר סובלים מתסמינים של דיכאון או חרדה. הפרעות נוספות שנמצאו הן הפרעות בשינה (23% ו־28%, בהתאמה), לחץ (15% ו־18%) ושימוש מופרז באלכוהול (9% ו־25%).

המחקר מראה כי שיעור החולים בדיכאון או בחרדה בקרב שחקנים בהווה ובעבר הוא גבוה לעומת קבוצות הניסוי שייצגו את האוכלוסייה הכללית, ואפילו לעומת ספורטאים מתחומים אחרים. לפי מחקרים מדעיים, שיעור הסובלים מדיכאון או מחרדה נע בין 13% כפי שדווח באוסטרליה ועד 17% בהולנד, בעוד שלפי מחקר משנת 2000 על ספורטאים אולימפיים בצרפת, השיעור עומד על 17%.

לפי שיחות עם מספר כדורגלנים וספורטאים בישראל, יש לא מעט כדורגלנים שסובלים מדיכאון כזה או אחר, כאשר רבים מהם לא יודעים שהם בדיכאון והוא משפיע עליהם במגוון צורות. מעלייה במשקל, דרך פציעות כרוניות ועד 'התנהגות לא מקצועית', שתייה מפורזת, עישון ובילויים עד שעות מאוחרות. "הרבה אנשים צריכים להדחיק את מי שהם כדי להצליח בכדורגל הישראלי", אומר כדורגלן ישראלי בליגת העל. "זה לא שיש דו-שיח. זה לא שיש סדנה למי שסובל מדיכאון. הפסיכולוג היחיד שתפגוש הוא פסיכולוג שנועד לסייע לך להיות טוב יותר על המגרש. לוקחים אותך לפסיכולוג ספורט כדי שתשכח מכל הבעיות מחוץ לספורט ותתרכז רק בספורט. תהיה ספורטאי טוב יותר. אף אחד לא פותר לך את הבעיות שלך. הן לא מעניינות את הקבוצה ולפעמיים אפילו לא את ההורים שלך והמשפחה".

ייתכן שהבעיה חריפה עוד יותר בישראל - בגלל שרשויות וקבוצות הכדורגל פשוט מתעלמות ממנה וישנם עוד גורמים שמפעילים לחץ על הכדורגלנים. 

קודם כל, בחדר ההלבשה הישראלי לא נהוג לדבר על ענייני הנפש. זה עניין תרבותי שכנראה לא ישתנה בקרוב. "אתה חייב להתלבש כמוהם ולהתנהג כמוהם", מסביר שחקן בליגת העל. "אסור שתראה חכם יותר מדי או שנון יותר מדי. אל תנסה יותר מדי סרקזם. אם אתה שומע מוזיקה אחרת מכולם, עשויים להתייחס אלייך כאל אאוטסיידר. אם אתה לא יוצא איתם למקומות שאתה לא אוהב - אתה לא חברותי ולא יזמינו אותך, יתרחקו ממך. המערכת עצמה, בכלל לא מתעניינת בך כאדם. אם אתה שונה, לא יתייחסו אלייך כאל משהו שונה. כל מה שחשוב להם זה אם אתה תחרותי או לא. ואז אתה עשוי להגיע לחדר הלבשה שאתה לא מרגיש בו רצוי או שייך, ואתה לא באמת רוצה להיות שם - אבל אתה צריך להיות צבוע ולהתנהג כמו כולם בשביל להישאר בענף שאתה אוהב".

באווירה כזו, קשה לראות איך מישהו עם דיכאון יכול להודות שהוא סובל ממשהו מתחום הנפש. ולכדורגלן הישראלי יש אתגר נפשי נוסף שמייחד אותו: שירות צבאי. בני נוער רבים לא מצליחים להתמודד עם הצבא עד כדי כך שהם עושים לעצמם נזק כדי לא להיות במערכת הזו. זה עוד יותר חריף במקרה של כדורגלנים. מעטים הם הספורטאים שעושים שירות משמעותי בצבא  - אבל גילאים 18 עד 21, הם קריטיים להתפתחות הכדורגלן ובזבוז זמן בצבא עשוי להיות ההבדל בין כדורגלן מקצועי לכדורגלן בשכונה. זה יוצר לחץ אדיר על הכדורגלנים בצבא. "אף אחד לא עוזר לך לפני שאתה נכנס לצבא ובטח אף אחד לא ממש עוזר לך בצבא", אומר גל משיח, כדורגלן מכבי תל אביב לשעבר. "אתה תלוי לחלוטין במי המפקד שלך וכמה הוא אוהד את הקבוצה שלך או מכבד אותך כספורטאי", אומר כדורגלן אחר מליגת העל. "ואני זוכר שראיתי כדורגלנים קורסים בגלל זה". 

כמו כן, הפרישה ממשחק היא משבר רציני עבור רוב הכדורגלנים. לא מעט מהם מתארים אתה הפרישה כ"מוות ראשון". כדורגלנים רבים מוצאים את עצמם מחפשים את עצמם 20-30 שנה אחרי שפרשו כי הם מכירים את עצמם אך ורק ככדורגלנים ומה הם אם הם לא כדורגלנים? בניגוד לכדורגלנים פעילים, כדורגלנים לשעבר כבר לא "באחריות" של מישהו. 

בעקבות מקרה ויקי פרץ, רשויות הספורט - משרד הספורט, ההתאחדות לכדורגל ומנהלת הליגה - מיהרו להוציא הודעות ניחומים למשפחת פרץ. אבל אלו גופים שצריכים לעשות הרבה יותר עבור אנשים כמו פרץ. 

בנורבגיה, למשל, הבריאות הנפשית של כדורגלנים הוגדרה כבעלת עדיפות עליונה בהסכם קיבוצי בנורבגיה. במסגרת ההסכם, מועדונים נורבגיים הסכימו להעלות את המודעות לבריאות הנפש ולהקצות אדם במערכת שיהיה הכתובת שאליה שחקנים יכולים לפנות אם הם סובלים מבעיות חרדה או דיכאון. האדם אמור להיות איש מקצוע עצמאי שלא מחויב למועדונים, אלא לבריאות הנפש של השחקנים. זה רק משהו קטן שאפשר לעשות.

ניתן רק לקוות שראשי הכדורגל בישראל ייצרו אמצעי תמיכה בכדורגלנים - במהלך הקריירה וגם אחרי הקריירה. ההתאחדויות אמורות לעזור במעבר לחיים אחרי הכדורגל ולעודד את השחקנים לקבל סיוע כשצריך.