אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מ-700 מ"ר ל-180 "בלבד": האחוזה של משפחת דנקנר בעתלית תצומצם צילום: אוראל כהן, זהר שחר

מ-700 מ"ר ל-180 "בלבד": האחוזה של משפחת דנקנר בעתלית תצומצם

בית המשפט קיבל באופן חלקי את תביעת הפינוי שהגישה רמ"י נגד בני הזוג דנקנר, וקבע כי למרות שהאחוזה בעתלית הורחבה שלא כדין ל-700 מ"ר, בני הזוג מוגדרים כ"ברי רשות" בשל מחדלים של הרשות - ועל כן תוכל גרושתו של דנקנר, שושנה ויזן, להתגורר בשטח מצומצם של 180 מ"ר

01.07.2021, 18:44 | שלומית צור

למרות עבירות הבנייה הנרחבות שבוצעו בבית משפחת דנקנר בעתלית, תמשיך גרושתו של דני דנקנר, שושנה ויזן, להתגורר במקום; יחד עם זאת, האחוזה בת ה-700 מ"ר שבה היא מתגוררת, תתכווץ ל-180 מ"ר בלבד. כך קבע בית משפט השלום בחיפה, שקיבל חלקית את תביעת הפינוי שהגישה רשות מקרקעי ישראל נגד דנקנר, ויזן וחברת מלח הארץ עתלית.

קראו עוד בכלכליסט:

רמ"י הגישה בשנת 2012 תביעה לפינוי בני הזוג דנקנר מהאחוזה בה הם מתגוררים בעתלית (דנקנר עד 2006 ושושנה ויזן עד היום), והריסת השטחים הבנויים. רמ"י גם דרשה להשיב את הקרקע למדינה, בטענה שאחוזת המגורים שכוללת היתר בנייה ל-90 מ"ר בלבד, הורחבה לשטח בנוי של 700 מ"ר ללא היתר, על קרקע שמיועדת לתעשיית מלח או שימושים נלווים לתעשייה זו. כמו כן, לפני שנה הגישה רמ"י תביעה נפרדת לתשלום דמי שימוש שעדיין מתנהלת וטרם הוכרעה. התביעות הוגשו באמצעות פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי). 

מדובר בקרקע בבעלות המדינה, שהוחכרה לפני עשרות שנים לחברת המלח עתלית למטרת "תעשיית מלח והנהלת ענייני חברת המלח בישראל וצרכים משולבים בזה". עוד נקבע כי החוכר לא יהיה רשאי להשתמש בקרקע למטרה אחרת, ובמקרה של הפרת ההסכם תוכל המדינה לדרוש את פינוי הקרקע. 

על הקרקע פעל במשך השנים ועדיין פועל מפעל להפקת מלח, בסמוך לו נבנו מבנים ששימשו למגורי פועלים של חברת המלח בתקופת עבודתם במפעל ולצרכי עבודתם. לימים רכשה משפחת דנקנר את השליטה בחברה ובמפעל, כאשר בשנת 1990 התגוררו בני הזוג דנקנר באחד המבנים בשטח 90 מ"ר אשר שימש למגורי פועלים של חברת המלח. בשנת 2006 התגרשו בני הזוג, דנקנר עזב את הבית ו-ויזן המשיכה להתגורר בו עם שלושת ילדיהם. בשנת 2011 העביר דנקנר את חלקו בבית לויזן. 

רמ"י טענה בתביעה כי בסוף 1990 החלו בני הזוג להרחיב את המבנה המקורי, שהפך ממבנה שנועד למגורי פועלים המשרת את מפעל המלח, לאחוזת ענק בשטח 700 מ"ר המשמשת למגורי קבע שלהם וכוללת אגפי מגורים שונים, מגרש טניס, בריכת שחייה ויקב הבנויים על שטח בן 5 דונם מוקף חומה. לטענת רמ"י, השימוש נעשה ללא ידיעתה, ללא הסכמתה וללא כל עיגון חוזי. כמו כן, אחוזת המגורים סותרת את יעוד הקרקע והתוכניות החלות עליה, ומאחר ומדובר בשימוש לא חוקי, על בני הזוג לסלק את ידם מהנכס ולהרוס את כל הבנוי על הקרקע. עוד טענה רמ"י כי חלוף הזמן ואי נקיטת פעולות במשך שנים להפסקת השימוש, אינן מצדיקות הכשרת מצב בלתי חוקי.

דני דנקנר, צילום: אוראל כהן דני דנקנר | צילום: אוראל כהן דני דנקנר, צילום: אוראל כהן

מנגד טענו בני הזוג דנקנר כי החזקתם בקרקע ובמבנה לאורך שנים לרבות הקמת המבנה נעשו בידיעתה והסכמתה של רמ"י, שאף ניהלה עימם מגעים להעברת הזכויות בנכס. הם טענו כי התנהלות רמ"י לאורך השנים ואי הבעת התנגדות לשימוש במבנה למגורים במשך למעלה משני עשורים יצרו אצלם ציפייה והסתמכות המשתקים את רמ"י מלהעלות טענות בדבר אי חוקיות ההחזקה והשימוש. בנוסף הם טענו כי ביצעו השקעות ניכרות בנכס, בהסכמת רמ"י. 

בית המשפט דחה את טענת בני הזוג דנקנר, כי האחוזה מהווה שימוש הקשור למפעל, וקבע כי מדובר בשימוש הסותר את תוכן חוזה חכירת המשנה ומטרתו. בנוסף קבע בית המשפט כי לא נחתם כל הסכם המסדיר את השימוש בחלקה, וכי בני הזוג דנקנר לא הוכיחו כי קיים היתר בנייה מעבר למבנה המקורי בן ה-90 מ"ר וגם ניסיונות ההכשרה של המבנה שהגיע ל-700 מ"ר לא הושלמו או צלחו. בנוסף קבע בית המשפט כי לא שוכנע שרמ"י הביעה עמדה כלפי בני הזוג דנקנר המשתיקה אותה מלהעלות טענות בעניין השימוש הלא חוקי שנעשה בקרקע. עוד נקבע כי הסכם הענקת הזכויות לא הקנה לבני הזוג דקנר כל זכות קיינית בקרקע, ולכן אין בכוחו להעניק לה הגנה מפני תביעת פינוי. 

האחוזה של משפחת דנקנר בעתלית, צילום: זהר שחר האחוזה של משפחת דנקנר בעתלית | צילום: זהר שחר האחוזה של משפחת דנקנר בעתלית, צילום: זהר שחר

יחד עם זאת, מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות רמ"י וקבע כי "למרות ניסיונה להכחיש את ידיעתה על הנעשה במקרקעין במשך למעלה משני עשורים, מחומר הראיות הוכח כי רמ"י ידעה באמצעות דוחות פיקוח שנשלחו על ידה מידי פעם, לרבות בתקופה שבה נתבקשה לאשר העברת זכויות בין חברת המלח לבין משפחת דנקנר, אודות השימוש במקרקעין והבנייה שבוצעה בהם על ידי בני הזוג דנקנר, ואולם היא לא התנגדה לשימוש ולא פעלה להפסקתו בכל דרך שהיא". בית המשפט קבע כי ויזן תוכל להמשיך להתגורר במבנה בן 180 מ"ר בלבד, עד "אריכות ימיה". 

בית המשפט פסק כי בני הזוג דנקנר הינם בעלי רשות הדירה במקרקעין, ועם הגשת התביעה הופסקה רשות זו. על כן עליהם לסלק ידם מהמקרקעין, למעט מהמבנה המקורי על התוספת שלו בשנת 1990, כלומר 180 מ"ר. כמו כן צוין כי ויזן תהיה זכאית לכספים שהשקיעו בבנייה במידה והבנייה תוכשר. עוד ציין בית המשפט כי במשך שלושה עשורים התגוררה בבית המקורי שושנה ויזן עם שלושת ילדיה, וקיבל את עמדתה כי לא היתה לה ידיעה או מעורבות בענייני בעלה לשעבר בכל הנוגע לעבודות הרחבת הבית.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות