אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הרפורמה בחינוך חייבת להתחיל מהממשלה צילום: עידו פרנק

דעה

הרפורמה בחינוך חייבת להתחיל מהממשלה

הממשלה החדשה, המורכבת ממגוון עמדות אידאולוגיות, צריכה להתאחד לצורך טיפול משותף במצבה של מערכת החינוך, להקים ועדות חשיבה שבהן יהיו שותפים נציגים של כלל בעלי העניין בתחום - כאשר אף אחד מהם לא יוכל לכפות את דעתו. אסור שאינטרסים צרים של מישהו יהיו הגורם שיקבע את עתידה של מדינת ישראל

02.07.2021, 07:42 | ד"ר אברהם פרנק

מערכת החינוך הישראלית חייבת לעבור רפורמה גדולה. היא זקוקה למטרות ראויות ומותאמות לעשור השלישי של המאה ה-21; היא זועקת להקטנת כיתות; לצמצום הפערים, יעד בעל חשיבות אסטרטגית ובעל מורכבות רבה; היא דורשת התנהלות שונה מאוד מבתי הספר; מחייבת ממש את הכנסת נושא הקיימות – דיני נפשות – לתוכנית הלימודים בכל בתי הספר; ליחס שונה לחלוטין אל המדידה הבית-ספרית ואל בחינות הבגרות; להכשרת המורים; למעמדם הציבורי של המורים; ולשינויים בעוד תחומים חשובים. לראשונה זה שנים רבות יש לנו שרה מתאימה למשימה - בתקווה שכהונתה תאריך ימים.

קראו עוד בכלכליסט:

מכיוון שרבים הם הסבורים שנדרשת רפורמה, ורבים הם הסבורים שבידם התשובות למצב העגום, אין ספק שהפניות לשרה החדשה יפעת שאשא-ביטון הן רבות, וכוללות בקשה לקרוא הצעות שנשלחות במייל ופניות להיפגש. אז מה עושים?

פאסי סאלברג, "שר החוץ" של החינוך הפיני, מתאר בספרו "לומדים מפינלנד" את התהליך שהוביל את ארצו לצמרת החינוך העולמי: "חשוב במיוחד להזכיר שלוש ועדות חינוך (ממלכתיות). הראשונה היא הוועדה לענייני תוכנית הלימודים של בית הספר היסודי שהוקמה ביוני 1945. הוועדה החשובה השנייה היא הוועדה לענייני מערכת החינוך. ועדה זו החלה את עבודתה ב-1946. וב-1956 הוקמה ועדה שלישית רבת-חשיבות – הוועדה לענייני התוכנית הבית-ספרית". 

"חשובה מכל היא העובדה", מספר סאלברג, "שפרסום התוכנית של FPSTA (ארגון המורים היסודיים) היה סימן לנכונותם של בתי הספר והמורים לשינוי רדיקלי". מאז תום מלחמת העולם השנייה פעלו בפינלנד ועדות שכללו את נציגי המפלגות החשובות לתקופתן. התוכנית החינוכית לא עוצבה על ידי גורמים פרטיים או על ידי גורמים אינטרסנטיים צרים, ולשם גיבושה נעשה חריש עמוק.

בית ספר בתל אביב, צילום: עמית שעל בית ספר בתל אביב | צילום: עמית שעל בית ספר בתל אביב, צילום: עמית שעל

למדינת ישראל אין צורך בתקופת דגירה כה ממושכת, משתי סיבות עיקריות: המעבר מהעידן המודרני אל העידן הפוסט-מודרני, שהתרחש באמצע המאה הקודמת, חייב הבנה של מגמות עולמיות שונות שהיום אנחנו כבר מכירים היטב; בדיוק מהסיבה הזאת, שחריש העומק כבר נעשה על ידי אחרים, אנחנו יודעים לאן פונות מערכות החינוך החדשניות, ואיננו נדרשים להמציא מחדש את הגלגל. אולם בשנים הארוכות הללו, כאשר במדינות שונות תכננו וחשבו – אצלנו התקבעו וישנו. ההתמודדות עם הקיבעונות (תעודת הבגרות, ארגוני המורים ועוד) אינה עניין לשרה אחת שתצטרך לנהל מאבקים, להתפשר ואולי לאבד את הדרך. זהו נושא לאומי בעל חשיבות עליונה, שנכון לעכשיו מכניס אותה להגדרה האמריקאית מ-1983 – "אומה בסיכון" (Nation at Risk) בשל מצבה של מערכת החינוך.

הממשלה החדשה, המורכבת ממגוון עמדות אידאולוגיות, צריכה להתאחד לצורך טיפול משותף במצבה של מערכת החינוך. לנוכח העובדה שראש הממשלה היה בעבר שר החינוך לא נראה שזה יהיה מסובך במיוחד. הממשלה כולה צריכה לעצב את הכיוונים – ואם ברצונה להיות ממלכתית, יש לה את מגילת העצמאות ואת 11 מטרות החינוך משנת 2000 כדי להישען על מוכר וטוב – ורק לאחר מכן להחליט מי יעשה את החשיבה על פרטים. בתוך ועדות החשיבה שתקבע הממשלה צריכים להיות שותפים נציגים של כלל בעלי העניין בחינוך, אבל אף אחד מהם לא יוכל לכפות את דעתו על הממשלה, שהיא הריבון העליון. אין אפשרות שאינטרסים צרים של מישהו יהיו הגורם שיקבע את עתידה של מדינת ישראל, וקביעת כיווני החינוך היא עתידה של מדינת ישראל. לא פחות.

אברהם פרנק הוא ד"ר למינהל ומדיניות החינוך ומרצה לחינוך

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות