הזמר ארקדי דוכין בהופעה | צילום: שלומי פינטו
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
לשלב בריזה, נוף ומוזיקה משובחת בפארק אריאל שרון, להתמסר לבינג' אקשן מבדר בנטפליקס, לגלות קול חדש ומרענן או לפגוש את המוות ולהתגלגל מצחוק
מופע
לשלב בריזה, נוף ומוזיקה משובחת
בחודש שעבר חנכו מחדש בפארק אריאל שרון את מתחם קו רקיע לאירועים והופעות חיות בישיבה. מעבר לנוף היפה הנשקף מפסגת ההר אל קו הרקיע של גוש דן והרוח הנעימה, שהיא מצרך נדיר בחודשי הקיץ בישראל, יש משהו קסום במקום הזה, שכולנו זוכרים כהר הזבל של המדינה (חיריה). כש"החברים של נטשה" עלו לבמה והחלו לנגן ולשיר, השמש כבר שקעה ומה שנשאר זה אווירה נעימה ומוזיקה משובחת. במהלך הקיץ יופיעו שם גם דיוויד ברוזה, אמיר דדון, “הדג נחש" שיארחו את פלד ומוש בן ארי שיארח את אריאל זילבר. לחוויה מתווסף גם פן קולינרי — קבוצת בלוסטון חברה לשף תומר אגאי ממסעדת סנטה קתרינה וביחד איתו שדרגה את דוכני האוכל שבמתחם. "אנחנו רוצים להרים את האוכל שמוכרים בדרך כלל בהופעות, לקחת את הנקניקייה בלחמנייה ולעשות לה משהו עם כוונה". אומר השף אגאי, שמגיש שם בין השאר מינוט סטייק בלחמנייה וגם ג'ין שהוא רוקח בעצמו.
מאיה נחום שחל
טלוויזיה
להתמסר לבינג' אקשן מבדר
קשה למצוא משהו מתאים יותר לבינג' קיצי קליל ומבדר (אבל לא לבעלי בטן רגישה), מאשר "הטובות למשטרת אל.איי", סדרת מתח ואקשן חדשה בנטפליקס, והראיה לכך היא שכבר, זמן קצר אחרי שצורפה לשירות, אפשר למצוא אותה בעשירייה של הסדרות הנצפות ביותר שלו. אפילו ים, לונה פארק ובריכה יש בה — אם אוהבים למצוא בהם גופות (חרוכות). בראש הסדרה עומדות שתי שוטרות, המחביאות סודות מסביבתן וגם זו מזו. הן פועלות יחד כדי לתפוס את הרעים התורנים בכל פרק. סיד ברנט (גבריאל יוניון) וננסי מקנה (ג'סיקה אלבה) הן השולפות המהירות ביותר במערב, והכוונה היא לא רק לאקדחים אלא גם להתחכמויות ביניהן. סיד וננסי (כמו הסולן וחברתו מ"הסקס פיסטולז", יש בסדרה הרבה בדיחות פנימיות בסגנון הזה) הן בלשיות של משטרת לוס אנג'לס — אחת נשואה באושר ומשמשת כאם חורגת למתבגרת; השנייה מארחת את מאהביה המתחלפים רק בלילה, וביום נפרדת מהם עם קפה, בכוס חד־פעמית, שייקחו לדרך. הסדרה, כפי שמקובל בסדרות מהסוג הזה, מתקדמת במקביל בסיפורים קצרים הנפתרים בכל פרק, ובארוכים שמחברים ביניהם במשך העונה, כך שאפשר לראות אותם בנפרד, אבל אין הרבה סיכוי שזה יקרה, הם פשוט יישאבו בזה אחר זה מבלי ששמים לכך לב.
רותה קופפר
שירה
לגלות קול חדש ומרענן
בתיבת הדואר נוחת ספר דק בעטיפה ורדרדה־סגלגלה, ועליו כתוב: "שירים טחובים לילדים רטובים" מאת: רומן. הנקודה במקור. ויש איורים יפים של אלי ניסנבוים. ההוצאה: תשע נשמות, שמעולם לא פרסמה קודם לכן ספר שירה ישראלי. אז מוכרחים לפתוח. וכשפותחים עולות מיד זעקות מבין הדפים. שירה מיוחדת, חופשייה, בוטה, משעשעת, מלאה בשגיאות כתיב מודעות לעצמן. שירים על יחסים, בני אדם, דינמיקות של החיים, יש בהם ציטוטים אירוניים של פילוסופים או משוררים כמו זך ואבידן, ולא מעט רגישויות חברתיות ופוליטיות. העמוד הראשון בספר הוא עמוד הקדשות. למשל, הספר מוקדש "לכל מי שמנסה ליות לא נאצי ונכשל כל הזמן". רומן הוא רומן אייזנברג, משורר מוכר יחסית בסצנת השוליים של השירה הירושלמית. הוא יליד 1990, גדל בנשר, והיום חי בירושלים ולומד ספרות באוניברסיטה העברית. הוא מתאר את עצמו על עטיפת הספר כ"מהגר, פריפריאלי, שתיין, פמיניסטי, סרבן מצפון, טרנסוויסט, מובטל, שומר ישראל".
שירי לב־ארי
מחזמר
לפגוש את המוות ולהתגלגל מצחוק
ארבעה יוצרים יחסית אנונימיים ישבו לכתוב מחזמר (מעין אבן שגם ביים, גיא וינטרוב, אלעד טל ותומר רבינוביץ') ויצא להם ערב מהחומרים שעתידים להפוך להצגת פולחן (לראיה, הקהל שעמד על רגליו במחיאות כפיים סוערות בתום ההצגה ודרש הדרן). מדען גאון שהוריו נהרגו כשהיה ילד (עידן אלתרמן) מקדיש את חייו למציאת פתרון לחיי נצח. כשהוא מיואש ושבור לב מכך שאהובתו (ג'וי ריגר) עזבה אותו ושאינו מצליח במשימת חייו, הוא פוגש את המוות (אבי דנגור), פקיד שנמאס לו מהעבודה השוחקת ורוצה לצאת לחופשי. שיתוף הפעולה בין שניהם, יחד עם המזימות של המוות מאחורי הקלעים, יוצרים את “הסוף", מחזמר שנון, מצחיק, מוטרף ולפרקים אף נוגע ללב, בליווי להקה חיה, רקדנים ושחקנים נפלאים. אלתרמן הוא הליהוק האולטימטיבי לתפקיד המדען, ריגר נהדרת כהרגלה ומסתבר שהיא גם שרה נפלא, ודנגור (שאחראי ליצירת המופת "מייקל") הוא שחקן שמרתק אותי בכל פעם מחדש עם הניואנסים הקטנים ויגרום לכם לראשונה לחבב את המוות. אז האם חיים בלי מוות היו יכולים להיות טובים יותר? לכו תראו את "הסוף" בצוותא ותחליטו בעצמכם
מאיה נחום שחל
דוקו
להתרגש מסיפורה של שושנה דמארי
דבר מוזר קרה לי לקראת סוף הקרנת "המלכה שושנה" בפסטיבל דוקאביב השבוע: מצאתי את עצמי משתנק מדמעות והתרגשות מסיפורה של שושנה דמארי. קובי פרג' ומוריס בן מיור ("להאיר את יוסי") יצרו סרט שמפוצל לשני חלקים לא אחידים. בתחילתו הם מספרים את סיפור הצלחתה של דמארי באמריקה של שנות הארבעים והחמישים, הצלחה שלוותה במחיר אישי: היא העדיפה להיות כוכבת באמריקה במקום אמא לבתה היחידה בישראל. אבל החלק השני של הסרט הוא הנוקאאוט שלו: הרגע שבו כבו הזרקורים, קופלו שמלות המשכית, משה וילנסקי נפטר, המוזיקה של דמארי יצאה מהאופנה והיא נותרה לבד בדירתה התל־אביבית, בלי קהל, בלי חברה וגם בלי פרנסה. זה הרגע שבו אנשים כמו מתי כספי, עידן רייכל ומוטי רייף נכנסו לחייה והפכו את שנותיה האחרונות לרצף של קאמבקים. זה המקום שבו סיפורה הופך מרגש — על תהילה דועכת ועל הרצון הנואש בקהל ובחיזור, ועל כך שגם כשהיא חייתה בפרטיות בביתה, עדיין היתה מיתולוגית. הסרט יוקרן בהקרנת הדרן בפסטיבל בסופ"ש, ואחרי זה יוצג בסינמטק לפני עלייתו בערוץ HOT8, והרשו לנו להמר שהוא יהיה להיט.
יאיר רוה
