אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
לכבוש את האוורסט בארץ צילום: נעמן פארס

לכבוש את האוורסט בארץ

שלושה אנשי ברזל ישראלים הסתערו על אתגר האוורסטינג, העפלה וירטואלית לפסגה הגבוהה בעולם, שאותה ערכו בעליות להרי ירושלים. זה נגמר בסבל ובסיפוק אדירים

13.07.2021, 08:29 | אילן גולדמן

כשירון ליטן ושני חבריו הטובים החליטו לטפס את האוורסט, הם ידעו שהמשימה שלפניהם קשה ביותר. הם אמנם צלחו יחד אתגרים ספורטיביים משמעותיים, כמו הפעם שבה רכבו על אופניהם היישר ממטולה לאילת במהירות מסחררת — אך הפעם היה ברור לאנשי הברזל הישראלים שמדובר בסיפור אחר לגמרי. על מנת להשלים את משימתם בהצלחה, ובזמן השאפתני שקבעו לעצמם (פחות מ־11 שעות), הם הכינו את אופניהם הקלים ויצאו לטפס מקטע תלול מהעלייה המפורסמת שנמתחת בין יער אשתאול לקיבוץ צובה. באותו יום חזרו על כך 10 פעמים, כחזרה גנרלית לקראת הדבר האמיתי — שצפוי היה להימשך זמן רב בהרבה.

קוראים עירניים יעירו בשלב זה שאינם מבינים מה הקשר בין רכיבה במעלה יער אשתאול לטיפוס על ההר הגבוה בעולם. זה הרגע לציין שהאתגר שליטן וחבריו לקחו על עצמם אינו בדיוק טיפוס על האוורסט עצמו, אלא "אוורסטינג" — תופעה ספורטיבית עולמית שתופסת תאוצה מסחררת בשנים האחרונות, ובה מוחלף הטיפוס הרגלי הארוך והמסוכן על האוורסט בזוג אופניים ופיסת כביש משופעת, שיכולה להיות ממוקמת אפילו בפתח הבית.

ליטן, יהלום ופתאל כובשים את ההר. "קושי מנטלי אדיר, רגליים בוערות וכאבי תופת", צילום: נעמן פארס ליטן, יהלום ופתאל כובשים את ההר. "קושי מנטלי אדיר, רגליים בוערות וכאבי תופת" | צילום: נעמן פארס ליטן, יהלום ופתאל כובשים את ההר. "קושי מנטלי אדיר, רגליים בוערות וכאבי תופת", צילום: נעמן פארס

מטרת האתגר, שנוצר ומוסד על ידי רוכב אוסטרלי רודף ריגושים בשם אנדי ואן־ברגן, פשוטה: לצבור בדיווש או בריצה את גובהו של האוורסט, המתנשא לגובה של 8,848 מטרים. הכלל הבסיסי ביותר, כפי שמוסכם ב קהילת הרוכבים האתגריים, הוא שחובה לעשות זאת ב"רכיבה אחת", בלי לישון במהלך הביצוע. עצירות קטנות לצרכים טבעיים, תדלוק הגוף ותיקון תקלות טכניות אמנם מותרות, אך אלו מתווספות לזמן ההעפלה הכללי. נוסף על כך, על מנת לצבור את הגובה המתבקש, שאותו כמובן לא ניתן לרכוש בשום עלייה רציפה בעולם, על הרוכב או הרץ לעלות ולרדת את אותו מסלול שבו החליט לבצע את האתגר, עד לצבירת גובה הר האוורסט.


הביצוע, כפי שליטן וחבריו גילו ביום סגריר במרץ האחרון, הוא כבר סרט אחר לגמרי. מדובר במאמץ כביר שכרוך בסבל בל יתואר, ושחלקיו המאוחרים כרוכים ב"אי נוחות רבה, קושי מנטלי אדיר, רגליים בוערות ואפילו כאבי תופת", כפי שמתאר ליטן. תמונה דומה עולה גם מעדויות של רוכבי אופניים מקצוענים שהחליטו לקחת על עצמם את האתגר, שתחילה נראה פשוט לביצוע.

ללא ללא ללא

על פי ואן־ברגן, שמתחזק אתר אקטיבי ותוסס בשם Hell's 500, שם מתועדים אלו אשר צלחו את האתגר, סיפור האוורסטינג החל ב־1994. באותה שנה אדם בשם ג'ורג מאלורי, נכדו של מטפס הרים בריטי שנספה בניסיונות המוקדמים להעפיל על ההר, ביצע את האתגר כחלק מהכנותיו המנטליות והפיזיות להעפלה על ההר האמיתי. מעשיו העניקו השראה לואן־ברגן, שמיסד את העניין תחת מועדון הרכיבה שאליו הוא משתייך. 

מטרתה של החבורה הישראלית, שכללה מלבד ליטן גם את חן יהלום, מהנדס מכונות בן 32 מתל אביב, ואת יניב פתאל, בן 31 מתל אביב — היתה ביצוע יחיד, מהיר ומשכנע. בניגוד לרבים ברחבי העולם שלעיתים מותחים את האוורסטינג על פני יומיים מייגעים, "החלטנו שנעשה את זה חזק", אומר ליטן. "הצהרנו שאנחנו רוצים לרדת מ־11 שעות, וקיווינו אפילו להתקרב ל־10 שעות". את קנה המידה שלהם קיבלו ממבול התוצאות שסופקו בשנת הקורונה על ידי מקצועני ענף האופניים, שחיפשו אתגרים נוכח ביטולם הגורף של מרוצים ברחבי העולם.

המקטע הנבחר היה פיסת כביש נידחת ופסטורלית בדרך המטפסת לצובה, 1.8 ק"מ של עלייה בשיפוע ממוצע ותלול של 10.5%, שאותה היה עליהם לרדת ולעלות 48 פעמים. אתגר מנטלי מתיש כשלעצמו. בכל דיווש מעלה צברו 185 מטרים. בדרך מטה. היתרון הברור במקטע, שנבחר בקפידה רבה על ידי השלישיה, הוא היעדרותם הכמעט מוחלטת של כלי רכב מהאזור השומם, והירידה הסופר מהירה: בדרך מטה הם טסו במהירות שלעיתים עלתה על 90 קמ"ש. "לו היינו לוקחים עלייה ארוכה יותר, משך הירידה היה עולה ואיתו הסיכוי שהיא תהיה מפותלת, מסוכנת ואיטית יותר"", מסביר ליטן. בחירת השיפוע הממוצע של הדרך גם הוא קריטי, לדבריו: עלייה תלולה יתר על המידה תייצר מאמץ גבוה מדי כבר בשלבים המוקדמים, ותחסל את הסיכוי לצלוח את האתגר.

לפי ואן־ברגן, שכבר בחן מאות תוצאות אוורסטינג, שיקולי הרוכבים הישראלים היו מושלמים. "באוורסטינג חשוב לשמור על קצב קבוע, דופק קבוע והוצאת כוח זהה למדי", הוא מדגיש. "לא מספיק שתהיה רוכב מקצוען וחזק שמסתער בסוף השבוע על האתגר: עליך לבחור את הציוד הנכון, להתאמן בצורה מקצועית, ולדבוק בקצב הנכון תחת תנאי מזג אוויר מתאימים". 

החצי הראשון של המשימה עבר על ליטן, יהלום ופתאל בצורה נינוחה — "מאוד קל ואפילו מהר", משחזר ליטן. מזג האוויר היה קריר ומושלם והעלייה נמשכה בממוצע 11 דקות, בעוד הירידה היתה 2 דקות של מנוחה נעימה לרגליים. באותו שלב התוצאה החזויה היתה 9:20 שעות, זמן מהיר למדי בקנה מידה עולמי. "הקושי תפס אותנו בערך אחרי 60%–70% מהמסלול, שם הכאבים החלו להופיע בצורה ברורה: הרגליים בערו והחלו גם פיצולים בינינו. אחד מאיתנו אף נאלץ לעצור לשעה". בחלקים הקשים ביותר, "שבהם אתה חש כמו זומבי", הם שאבו מוטיבציה מחברים לקבוצה שהצטרפו לדיווש בחלק מהזמן, ומבני משפחה שעודדו ותמכו לוגיסטית במבצע, אי שם במעלה הכביש ובמורדו.

את האתגר שלהם השלושה סיימו בהצלחה רבה משציפו: פתאל וליטן כעבור 9:44 ו־9:43 שעות בהתאמה; יהלום, שהתעכב, הגיע מעט מאוחר יותר. "יום בלתי נשכח", כתבו בסיום בקובץ המתעד את נתוני הטיפוס המייגע. המספרים נשלחו לאתר של ואן־ברגן, וגם ליטן וחבריו נכנסו להיכל תהילה מצומצם, שמונה רק קצת יותר מ־18 אלף איש ברחבי העולם, 49 מהם מישראל.

אבל זו רק ההתחלה של התופעה הסוחפת. מנתונים שהעביר לנו ואן־ברגן נראה שקסם הטיפוס הדמיוני על ההר הגבוה מכולם עושה את שלו, ובכל יום, וביתר שאת בימי הקורונה האלה, האתר מתעדכן בעוד ועוד תוצאות ונתונים של רודפי אתגרים המדמיינים כיצד העפילו בדיווש או בריצה על האוורסט. מי לא רוצה לכבוש את פסגתו של ההר המפורסם מכולם? בדיקה


שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות