"גידול ושמו בועז". מקורי ופרוע | צילום: יוסי צבקר
אנרגיה חלופית: המלצות לשעות של פנאי
להתגבר על לב שבור ולצחוק במחזה בצוותא, להתרשם מסטודנטים מוכרים בתערוכת הגמר של בצלאל, לטעום את הפסל של ג'ף קונס ועוד ועוד
הצגה
להתגבר על לב שבור ולצחוק כל הדרך
את המחזה "גידול ושמו בועז" כתבה אורן דיקמן לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא לפני שנתיים. כבר בגרסתו המקוצרת הוא היה כל כך מצחיק שבצוותא ראו את הפוטנציאל והחליטו להפוך אותו להפקה מלאה, הפעם בבימוי תמר קינן עם מיכאל הנגבי, יוסי ירום, נילי צרויה, ודיקמן עצמה, המגלמת בחורה שמגיעה לרופא ומגלה שיש לה גידול בלב — בועז האקס שלה! הוא עזב אותה לפני כמה שנים ולמרות שחשבה שהתגברה עליו זה לא קרה.
במקום תרופה נותן לה הדוקטור (ליהוק מבריק של הנגבי) אקדח, כי מסתבר שהדרך היחידה להסיר את הגידול ולהמשיך לחיות היא להרוג את בועז. מרגע זה המטאפורה יוצאת משליטה ומתחילה שרשרת מצבים מצחיקים עד כאב בטן, עם להיטים מהאייטיז, דמויות פרועות, בהן פסיכולוגית מוטרפת (נילי צרויה המעולה) עם שק בעיות משל עצמה, ובחור מהטינדר עם פוסט טראומה מהצבא (ירום, תגלית מפתיעה). אז עד שהרפואה תספק לנו את הפיתרון המדעי ללב שבור, לכו לצחוק קצת בתיאטרון.
עיצוב
לשאוב השראה מסטודנטים מוכשרים
השנה החולפת איתגרה את הסטודנטים והמרצים בבצלאל והדבר ניכר בתערוכת הגמר של שמונה המחלקות שלה לתואר ראשון שתפתח הערב בירושלים. לדברי שלי סתת קומבור, ראש המחלקה לצורפות ואופנה, כל נושא המיחזור והשאריות קיבל השנה התייחסות מציאותית במיוחד. "האתגר הגדול היה איך מעבירים בהוראה המקוונת עבודה בסדנאות וחומר. מהמקום הזה עלו דברים שהפתיעו גם אותנו". הסטודנטים הצליחו להמציא חומרים מהסביבה הקרובה שלהם, לשלב טכניקות עבודה קלאסיות — מיצירה עם בדים וחומרים רכים ועד להדפסה תלת ממד, ולהביע עמדה בנושאים פוליטיים, מגדריים וחברתיים. למשל, תכשיטי ברזל של עדו ברנשטיין שנוצרו בטכניקות שאינן מתאימות לברזל; סיואר עוואדה יצרה מערכות לבוש לעיוורים שמסתמכות על דמיון, חוש המישוש והטבעת מילים בברייל על הבגד; אופיר לב התייחס בעיצובים שלו לפער בינו לבין החברה בקיבוצית דתית שבה גדל, וקורל ארביב חקרה את היחס האינטימי שבין גוף, בגד ובית באמצעות עיצוב הלבשה תחתונה ובגדים רכים. התערוכה תתקיים בקמפוס הר הצופים עד ה־30.7.
עילית מינמר
אוכל
לטעום את הפסל של ג'ף קונס
נדמה לי שגם חובבים מושבעים של ריאליטי אוכל (הייתי כזה פעם) נותרו קצת פעורי פה ושמוטי לסת אל מול העונה הקצרה של התוכנית החדשה, "הקינוח המושלם". המדד הקובע ואולי החשוב ביותר בתחרות הקינוחים הזו, למקרה שפספסתם, הוא קודם כל המראה. כלומר, קינוחי אינסטגרם. אחת המתמודדות הזכורות ביותר מהעונה, טוב, זה הרגע נגמר, היא ענת עמרם, מי שהציגה קינוח שהיה כולו מחווה לכלב של האמן ג'ף קונס. היא יצרה כלב מוזהב משוקולד ממולא במה שממולא. זה היה מצחיק, מרשים ובעיקר ביזארי. עכשיו, מציעה עמרם את קינוחיה בפופ אפ קינוחים במלון רויאל ביץ' בתל אביב בו היא משמשת מזה חמש שנים כשף קונדיטורית ראשית. תוכלו לפגוש את הכלב המפורסם, את ה'באבלס סלט פירות' ועוד קינוחים לא שגרתיים, משעשעים ויפייפיים.
מלון רויאל ביץ', הירקון 19 תל אביב. עד שישי הבא.
חיליק גורפינקל
טלוויזיה
להתמסר לסיפור אהבה קווירי לא מתוק מידי
“מיי וג'ורג'", מיני סדרה בריטית בת שתי עונות בנטפליקס, נקראת באנגלית “Feel Good" — הרגשה טובה. זה ביטוי שמשתמשים בו הרבה בהקשר טלוויזיוני כהגדרה לטלוויזיה קלילה ונעימה, שגם אם אינה בדיוק אסקפיסטית, היא מספקת לצפייה. אבל “מיי וג'ורג'" היא יותר מסדרת פיל גוד, זהו סיפור האהבה האוטוביוגרפי ברובו של הקומיקא/ית הקנד/ית מיי מרטין (היא מבקשת שיפנו אליה כ־them), המגלמת את עצמה בסדרה. מרטין הגיעה לבריטניה להופיע ושם התאהבה בג'ורג' (שרלוט ריצ'י), והסדרה שיצרה לא רק נועדה להעביר את הזמן בנעימים (אף שהיא כמובן עושה גם את זה), אלא עוסקת בנושאים כמו מיניות קווירית — משום שזאת הזהות של מיי — וגם בהתמכרות לסמים — כי זאת הבעיה של מיי, וכן יציאה מהארון — עניין שג'ורג' מתמודדת איתו בקושי בנוגע ליחסיה עם מיי. סיפור האהבה הזה הוא משעשע, כי מיי מרטין שגם כתבה את התסריט היא סטנדאפיסטית מצחיקה ומעניינת, כנה, מתובל ברגעים דרמטיים וגם משמעותיים. אה, וכמעט שכחתי, הדובדבן על הקצפת הלא מתוקה מדי הזאת היא ליסה קודרו שמגלמת בסדרה את אמא של מיי.
רותה קופפר
קולנוע
לגלות מחדש את אלן דלון
הבמאי הצרפתי ז'אן־פייר מלוויל לא אוהב להכביר במילים בסרטיו. סצינות ארוכות מסרטי המתח שלו מתרחשות ללא דיאלוגים, כשהן עשירות בדימויים ויזואליים סמליים, ופעלתנות עניינית של שוטרים וגנבים. שניים מסרטיו המפורסמים ביותר של מלוויל, "המעגל האדום" ו"לילה על העיר", יוקרנו החל מסוף השבוע בסינמטק תל־אביב כחלק מהמחווה שתציג החודש 12 מסרטיו של אלן דלון, שגילם שודד ב"המעגל האדום" ושוטר ב"לילה על העיר" (מול קתרין דנב). בכל עשור יש לקהל הישראלי איזה כוכב מאצ'ו קשוח אך עדין שהוא הופך את סרטיו להצלחות חסרות פרופורציה לשאר העולם. אלן דלון היה בשנות הששים והשבעים הכוכב הזה, מותג שובר קופות, מה שליאם ניסן הוא עכשיו. שניהם מתאימים לסרטי אקשן ופשע, גם עדינים דיים לתפקידי המאהב וגם רגישים מספיק לשחק בסרט שואה. שתי הגרסאות הדיגיטליות החדשות לסרטי מלוויל היו יכולים להספיק, אבל תמצאו במחווה את דלון מככב גם ב"מר קליין" של ג'וזף לוסי, "רוקו ואחיו" של ויסקונטי ו"ליקוי חמה" של אנטוניוני. בפעם האחרונה שמחחוה כזאת הגיעה ארצה זה היה ב־2003. כיום דלון כבר מזמן בפנסיה, בן 85, וחי בשווייץ. ובישראל עשוי לקום דור חדש וצעיר של סינפילים שרק עכשיו מגלים אותו.
יאיר רוה
