אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"היום האופניים הם ידיי ורגליי" צילום: SAMEH RAHMI

"היום האופניים הם ידיי ורגליי"

עלאא אל דאלי מעזה היה תקוות הנבחרת הפלסטינית ברכיבה על אופניים. אחרי שרגלו נקטעה מירי צלף ישראלי הוא שב להתחרות במרוץ הפאראלימפי הראשון שהתקיים ברצועה וקטף את המקום הראשון. "זה הקאמבק שלי לחיים ולספורט", הוא אמר

20.07.2021, 08:07 | אילן גולדמן

ביום רביעי לפני מעט יותר משבועיים, בעוד ענקי הטור דה פראנס חורכים את כבישי צרפת בניסיון לכבוש את חולצת המוביל הצהובה, התרחש הרחק משם מרוץ אופניים אחר לגמרי. בשונה מאוד מהטור היוקרתי, שמתרחש על אספלט מהודק על רקע נופים יפהפיים, אותו מרוץ הוזנק על כביש רעוע שסביבותיו זרועות הרס וחורבן. אורכו 35 ק"מ בלבד והוא חוצה את אחד המקומות החבולים ומוכי הגורל הקיימים על כדור הארץ — רצועת עזה. 

גם מטרת קיומו היתה שונה לחלוטין: "רצינו להקל נפשית על הצעירים אחרי מה שחוו במלחמה עם ישראל לפני חודש וחצי", הסביר סעיד תמראז, סגן יו"ר התאחדות האופניים הפלסטינית, לסוכנות הידיעות הטורקית אנאדולו. מקצה הדגל של המרוץ העזתי יועד לקטועי רגליים, רובם אזרחים שלא מעורבים בלחימה. ביניהם גם כאלו שרגליהם רוסקו מאש צלפים במהלך "הפגנות השיבה" שנערכו בשנים האחרונות בסמוך לגדר הרצועה. 

עלאא אל דאלי (מימין) במקצה הפראלימפי הראשון בעזה. התחרות התקיימה הודות לשאפתנותו, צילום: SAMEH RAHMI עלאא אל דאלי (מימין) במקצה הפראלימפי הראשון בעזה. התחרות התקיימה הודות לשאפתנותו | צילום: SAMEH RAHMI עלאא אל דאלי (מימין) במקצה הפראלימפי הראשון בעזה. התחרות התקיימה הודות לשאפתנותו, צילום: SAMEH RAHMI

אף שתחרויות אופניים נערכו כבר בעבר בעזה, קיום של המקצה הפראלימפי הפך אותו לאירוע ספורט מכונן. על קו הזינוק בשדרת אל רשיד התייצבו יותר מ־300 רוכבים, כאשר לפחות 30 מהם קטועי רגליים. את אופני ההרים הפשוטים שעליהם רכבו, הניעו רובם באמצעות פרוטזות אחד מהם אף תלה בגאווה את מספר המשתתף על ברכו התותבת. רגעים לאחר ההזנקה, פניהם היו מלאות ריכוז ממאמץ אך ייתכן שגם בגלל החשש מפני התרסקות בדבוקה הצפופה שנוצרה. 

בין המזנקים למרוץ היה עלאא אל דאלי (24). עד לפני כמה שנים, כוכבה הבלתי מעורער של הרצועה ברכיבה. "אופניים הם חלק מנשמתי", סיפר בכתבה שעשתה עליו רשת אל ג'זירה ב־2019, "על האופניים אני מרגיש כמו מלך העולם". כמעט בכל יום נהג לדווש עם חבורה מקומית שהתהוותה סביבו, כ־120 ק"מ. כמעט תמיד, על הדרך שחוצה את עזה לכל אורכה: כביש של כ־40 ק"מ בלבד. חלומו הגדול ביותר תמיד היה לפרוץ את הגבולות החונקים של הרצועה ולהתחרות באופן מקצועי בעולם. בבית הוריו, שם הוא מתגורר, פזורים שלל מדליות וגביעים שבהם זכה במרוצים קודמים.  

אך במרץ 2018 חייו השתנו מן הקצה אל הקצה כשהחליט לרכוב עם אופניו להפגנת הגדר הראשונה. עלאא אל דאלי הגיע למקום במתכוון עם חליפת רכיבה מלאה, כדי "להתנגד לכיבוש שמגביל אותי כספורטאי". לטענתו, הוא ניצב כ־300 מטר מנקודת החיכוך האלים ולא לקח בו חלק פעיל. מההפגנה שב באמבולנס כשרגלו הימנית מרוטשת לחלוטין לאחר שכפי הנראה נורה בידי צלף. בבית החולים עוד התחנן אל דאלי לפני הרופאים שיצילו את רגלו ש"מייצגת את החלום השלי", אך אלה נאלצו לכרות אותה כדי להציל את חייו. אט אט הוא החל להבין שחלומו להיות רוכב מקצועי נגוז: "הבנתי שכבר לא אוכל להניף את הדגל הפלסטיני". 

כוכב האופניים העזתי נאלץ להמיר את חלומותיו. אלו היו ימים מאוד קשים, סיפר לאתר Middle East Eye, "הרגשתי שחיי נגמרו והפסקתי לחשוב על העתיד. התחלתי לספור ימים עד מותי". אלא שהדחף להמשיך ולרכוב עוד בער בו. לפנטזיות הרכיבה קדמו התאמת פרוטזה (מהסוג הפשוט המצוי בעזה) ושיקום ממושך שהחל בהליכה ותרגילי תנועה בסיסיים ביותר. בנחישות השמורה כנראה לספורטאים, ועם הרבה תמיכה מסביבתו, נרשמה התקדמות מהירה. אל דאלי זנח את הפסימיות ובזמן שיקומו אף התחתן וכעת הוא מצפה לתינוק.

 בזמן השיקום החל לבצבץ חלום רחוק ועתידי על רכיבה פראלימפית. התחום, כאמור, כלל לא היה קיים קודם לכן ברצועה, למרות מספר לא מבוטל של כרותי רגליים שהולידו העימותים בסמוך לגדר — העזתים טוענים כי בשנים 2020-2018, בוצעו לא פחות מ־155 כריתות של גפיים כתוצאה מירי צלפים ישראלים. 

כך, לתחרות לפני שבועיים כבר זינק אל דאלי במקצה הפראלימפי. רגלו קטועה מעל קו הברך וכיום גם הוא נאלץ להשתמש בתותב המסייע לו להניע את הדוושות ומחליף רגל ימנית חזקה שבעבר סייעה לו לקטוף ניצחונות.  

"היום האופניים הם ידיי ורגליי", אמר לאחר ששוב מצא את הדרך בחזרה אל האוכף. באופן שאולי לא צריך להפתיע, הוא גם הוכתר כמנצח של תחרות הרכיבה הפראלימפית הראשונה של רצועת עזה, שנערכה במידה רבה הודות לשאפתנותו. על דוכן המנצחים, בחולצת רכיבה לבנה ובוהקת, מוקף במכריו ובחבריו המאושרים שבאו לחלוק לו כבוד ולהניף אותו על כתפיהם. מבחינתו זה היה הקאמבק שלו לחיים וגם לספורט שהוא אוהב. 

לדבריו, שבכל ראיון מצולם תמיד נאמרים כשחיוך רחב על פניו, "כשאני רוכב על האופניים, אני הכי מאושר בעולם. אני מרגיש שיש לי כל מה שאני צריך גם אם אין לי גרוש". את בנו שצפוי להיוולד בקרוב, הוא מבטיח, גם ילמד לרכוב.


שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות