יאניס אדטוקומבו | EPA
האליפות על שמו של הפריק
לפני עשור וקצת יאניס אדטוקומבו, "הפריק היווני", עוד היה רוכל רחוב באתונה. היום הוא נכנס לפנתיאון עם אחת מההופעות הגדולות בהיסטוריה של סדרת גמר ומשחק גמר
לפני עשור וקצת יאניס אדטוקומבו עוד היה רוכל ברחובות אתונה. מכר זיופים של מותגי על לתיירים שלא חשבו פעמיים על הנער הגבוה שעומד מולם. 18 מ-26 שנותיו הוא חי ללא אזרחות. ללא אזרחות יוונית, המדינה בה נולד, וללא אזרחות ניגרית, המדינה שהוריו עזבו כדי לחפש לעצמם עתיד טוב יותר.
קראו עוד בכלכליסט:
לפני עשור, רק אדם אחד ב-NBA הכיר את יאניס. ירון ארבל - הסקאוט הישראלי - שבאימייל נרגש באמצע הלילה בתל אביב סיפר לבוסים שלו בליגה על יצור משונה בליגה היוונית השנייה. לפני עשור וקצת הגיבור של יאניס היה סופוקליס שחורציאניטיס, הסנטר היווני של מכבי תל אביב, שהוכיח לו ששחורים יכולים להיות יוונים גאים ולייצג את המדינה. יאניס עדיין רואה בשחורציאניטיס כאחד מהסיבות העיקריות לכך שבחר לשחק כדורסל.
לפני שמונה שנים אף אחד לא דמיין שהילד היווני ששוקל בקושי 80 ק"ג ושיחק רק בליגה השנייה ביוון יהיה MVP שנתיים ברציפות. גם אף אחד לא חשב שהוא יהיה אל יווני - 110 ק"ג של שרירים על 2.11 מטרים ומוטת זרועות של 2.21 מטרים. בתחילת הפלייאוף העונה לא האמינו שיאניס, שזכה ב-MVP של העונה הרגילה פעמיים אבל הודח מהפלייאוף בצורה מביכה בשנתיים האחרונות, יגיע לגמר. ולפני חודש וקצת אף אחד לא חשב שיאניס יחזור מפציעה ברצועות הברך, שהתעקמה בצורה נוראית וגרמה לו לפספס את שני המשחקים האחרונים של סדרת גמר המזרח, יזכה בתואר ה-MVP של הגמר.
על יאניס חשבו ואמרו הרבה דברים אבל השורה התחתונה היא שהוא הוביל את מילווקי לאליפות ראשונה של הקבוצה ב-50 שנה. יאניס מסיים את סדרת הגמר עם נתונים היסטוריים: 35.2 נק' למשחק ב-61.8% מהשדה, 13.2 ריב', 5.0 אס', 1.2 חטיפות למשחק, 1.8 אס'. הראשון עם 5/10/30 ב-60% מהשדה. ועשה את הכל עם פציעת ברך. אגב, הוא הראשון שעושה פלייאוף שלם עם 1/1/5/10/30 ב-50% מהשדה.
זוגתו עשתה ספרינטים עם הילד על הידיים
איך זה קרה? סיפור על אימון קליעות עונשין שיאניס בחר לעצמו עשוי ללמד את הדרך בה הוא וצוותו חושבים ועובדים. בקיץ יאניס עבד על זריקות העונשין שלו - נקודת תורפה משמעותית במכונת כדורסל מרהיבה שהוא. יאניס התאמן והתאמן אבל הרגיש ששום דבר לא משחזר את הלחץ שמופעל עליו כשהוא על הקו במהלך משחק. "עונש" על החמצה כגון ספרינט שלו זה לא עונש אמיתי עבורו וכך גם קנס ולכן הלחץ לא משתנה. ואז חשב: אם החברה שלו (מריה רידלספריגר) תרוץ ספרינט עם התינוק שלהם, ליאם צ'ארלס (על שמו של אביו של יאניס), עליה אחרי כל החמצה שלו - זה כבר יהיה לחץ משמעותי. וכך היה. ככה יאניס התאמן. החמצה שלו מהקו וזוגתו, שחקנית כדורעף, רצה ספרינט על הקווים. עם הילד עליה. זה אולי נשמע "אכזרי" אבל החברה, אחרי כמה החמצות, הסתכלה עליו בעין עקומה והאימון השתנה. והנקודה היא כזו: יאניס הפך למה שהפך והגיע לאן שהגיע בזכות עבודה קשה וחכמה. הוא אימן את גופו ומוחו. משפחתו היתה שם עבורו ותמכה בו בכל רגע נתון - כמו לאורך חייו. הוא עבד רק עם מי שנאמן לו. ואין נאמנים כמו חברי משפחת המהגרים שהיו תלויים זה בזה כדי לשרוד את המציאות כאפריקאים ביוון. במילווקי הוא בנה משפחה שנייה. אישה מקומית, ילד שהוא רוצה "שיגדל במילווקי" וחברים לקבוצה שהוא קשר את גורלו בהם והם קשרו את גורלם בו. אגב, במשחק הגמר האחרון קלע 17 מ-19 מהקו. הספרינטים של זוגתו השתלמו.
יאניס המנהיג
בבועה באורלנדו בשנה שעברה, ג'ורג' היל - הפוינט גארד המחליף של מילווקי - לא היה מוכן לחזור לשחק בסדרת הפלייאוף נגד אורלנדו אחרי הירי הברוטאלי בגבו של ג'ייקוב בלייק. מבחינת יאניס, זה היה ברור: אם היל לא משחק, אף אחד לא משחק. הקבוצה השביתה את הליגה וליגות אחרות עד שדיברו עם מושל ויסקונסין על הצעדים נגד השוטרים שירו בבלייק ועד שאיגוד השחקנים ובעלי הקבוצות הגיעו לסיכומים על צעדים ממשיים לסיוע ועזרה לקהילות שחורות ועסקים בבעלות שחורים. זה היה רק צעד מנהיגותי אחד של יאניס. מנהיגות, הרי, אינה רק מחוות חד פעמיות אלא התנהגות יציבה וברורה, קשר רציף ותמיכה מתמדת לאורך שנים. וזו המנהיגות הזו יאניס סיפק לקבוצתו העונה ובשנים האחרונות.
יאניס רוצה להיות החבר לקבוצה הכי טוב שיש. הוא רואה בטים דאנקן מודל לחיקוי. הוא שואל לגביו. רוצה לדעת איך היה מתנהג בסיטואציות שונות. דאנקן הנהיג את הספרס במשך 20 שנה. יאניס אמר שהוא רוצה שמילווקי תהיה כמו סן אנטוניו - מצוינת לאורך שנים. כמו דאנקן, יאניס אף פעם לא מותח ביקורת על חבריו לקבוצה - בטח לא בפומבי. בפני התקשורת הוא משבח אותם בכל הזדמנות. הוא מראה להם אהבה ודורש מהם לתת הכל באימונים. והוא תמיד שם בשבילם - אפילו אם זה על חשבון המספרים שלו.
יאניס, אחרי מספר כישלונות בפלייאוף והתחלה מגמגמת של סדרת חצי גמר המזרח נגד ברוקלין, החליט לשנות את המשחק שלו. הוא הכפיל את מספר החסימות (חסימות יריב) שהוא מבצע במשחק, וויתר על הכדור ועל זריקות כדי להכניס את חבריו טוב יותר למשחק. וויתר על הובלת הכדור וגם "נטחן" מתחת לסל כשחקן גבוה כאשר הגבוהים האחרים לא יכלו לעמוד בדרישות המשחק שהיריבות כפו על מילווקי.
הוא גם אף פעם לא חשש לזרוק, ללכת לקו או לעלות לנסות לבלוק שחקן יריב - למרות שבכל המקרים היה יכול להיות "מושפל" (בן סימונס, למשל, מסרב לזרוק או ללכת לסל מהחשש הזה; שחקנים רבים מוותרים על ניסיונות הבלוק כדי שלא יעשו עליהם "פוסטר" - כלומר דאנק על הפנים). יאניס יושב ולומד את היריבות, מבין תבניות הגנה והתקפה, יש לו feel נהדר למשחק - אבל החשיבה האנליטית הזו כמעט לא פוגעת באינטליגנציה הרגשית שלו. בהבנה הרגשית של חבריו לקבוצה. יאניס ידע מתי צריך לקחת פיקוד, מתי החברים לקבוצה היו צריכים שיקח פיקוד והוא גם ידע מתי החברים היו צריכים את הכדור.
אליפות על שני ס"מ
ייתכן מאוד שאם קווין דוראנט לא היה דורך על קו השלוש בשניות האחרונות של מספר 7, אז הפרויקט של מילווקי היה צריך לעבור שיפוץ משמעותי בקיץ. ברוקלין היתה מנצחת בנקודה, מילווקי היתה מסיימת פלייאוף שלישי באכזבה עצומה. מייק בודנהולצר, המאמן, היה מתקשה להסביר כישלון נוסף בפלייאוף והבעלים - חבורת משקיעי וול סטריט (ווס אדנס, מארק לאסרי, ג'יימי דינאן ומייק פאשטלי) - היו מתחילים לשקול אם בכלל שווה להם לשלם את כל מס המותרות שהם משלמים על הקבוצה. אבל שני ס"מ מהנעל של דוראנט היו על הקו. הסל שלו היה שווה שתי נקודות ולא שלוש. ברוקלין ומילווקי הלכו להארכה. הבאקס ניצחו. והשאר היסטוריה.
זו היתה עונה בה הבאקס היו חייבים להצליח. בקיץ הביאו את ג'רו הולידיי בטרייד ענק (כולל וויתור על ארבע בחירות דראפט בסיבוב ראשון) וכמעט החתימו את בוגדן בוגדנוביץ' - אך העסקה הזו נפלה בגלל מה שיכול להיות מוגדר כפאשלה ניהולית. הולידיי הוחתם על חוזה של 160 מיליון דולר ובליגה דיברו על כך שמדובר ב"תשלום יתר" על שחקן ולשחקן. הולידיי, יאניס וקריס מידלטון התחייבו על חוזים ארוכי טווח לפיהם הם ירוויחו ביחד כמעט 100 מיליון דולר - שלושה שחקנים שואבים כ-90% מתקרת השכר. כלומר, אין גמישות מתחת לתקרת השכר. אי אפשר סתם להוסיף שחקנים מבלי לחתוך מהבשר של הסגל הקיים. ויש מס יוקרה לשלם. וזה עוד לפני הבאת פי.ג'יי טאקר ובובי פורטיס, שני שועלי קרבות וותיקים, סוג שחקנים שכל אלופה צריכה בסגלה. מילווקי נכנסה לעונה של אליפות או סימן שאלה גדול על המשך הפרויקט. ואולם, השורה התחתונה היא שג'ון הורסט, הג'נרל מנג'ר וצוותו, ידעו לבנות צוות מנצח ומעטפת מנצחת. הם הלכו "אול אין" ויצאו המנצחים הגדולים. הולידיי עשה בפלייאוף הזה כמה מהמהלכים הגדולים בהיסטוריה והצדיק לגמרי את המחיר והאמון בו. מידלטון ויאניס הם אחי כדורסל שגדלו זה עם זה לתוך המעמד של צמד השחקנים הכי טוב בקבוצה אלופה. הסגל כולו, השביעי הכי יקר בליגה (שיהיה הרביעי הכי יקר בליגה בעונה הבאה) - פשוט השתלם.
תשואה נאה ועבודה טובה
באפריל 2014 מילווקי באקס נרכשה ב-550 מיליון דולר מידי הרב קוהל. היום שווה 1.6 מיליארד דולר. זה הרבה מאוד בזכות יאניס אבל גם בזכות ניהול חכם. למשל, כשהשלימו את בניית הארנה החדשה (524 מיליון דולר - כשכמחצית מהכסף הינו ציבורי והחזרי המס הפדרלי משמעותיים), הבעלים של הבאקס התעקשו על הקמת אזור סמוך לאולם בו אוהדי הקבוצה יוכלו להיכנס כדי לראות את המשחק ביחד. עבור קבוצה ללא הרבה רגעים גדולים בהיסטוריה, הקמת ה-Deer District נראתה מעט מיותרת - אבל אחרי פלייאוף 2021 ויותר מ-65 אלף איש שהגיעו לאזור כדי לצפות במשחק מספר 6, ההחלטה נראית מאוד הגיונית. בכלל, ההחלטה להשקיע את הכסף בקבוצה קטנה מוויסקונסין נראית עכשיו כמו החלטה עסקית ממש טובה.
אורך, אתלטיות ואישיות טובה
ג'ון הורסט רצה שלושה דברים מהסגל. "אורך" - שחקנים עם גפיים ארוכים; אתלטיות ואנשים טובים. “הג'נרל מנג'ר שלנו רוצה לבנות אווירה משפחתית מאוד עם אנשים טובים, אין מדד סטטיסטי לזה" הסביר סאמר ג'אסר, הישראלי שהוא מנהל האסטרטגיה והאנליטיקס של הבאקס. "אז אנחנו מדברים הרבה עם אנשים על אישיות השחקן וגם מגיעים למשחק שעתיים לפני כדי לראות איך הוא עם האנשים שסביבו, עם המאמנים, עם האנשים שמביאים לו כדורים בחימום".
ג'אסר הוא הישראלי הראשון שזוכה באליפות ה-NBA כחלק מצוות ניהולי של קבוצה (אם לא מחשיבים את מיקי אריסון, הבעלים של מיאמי היט). הוא ללא ספק היה חלק חשוב בבניית הצוות המנצח של הבאקס. "מאוד מרגש ומספק להיות חלק בבנית הסגל של הקבוצה הזאת" הוא אומר.
זה לא גודל הכלב בקרב. זה גודל הקרב בכלב
הסיפור של פאט קונאטון, השחקן הכי פחות "בנוי" להצלחה, עשוי ללמד הרבה על איך מילווקי בחרה את השחקנים שזכו לה באליפות ראשונה אחרי 50 שנה. קונאטון, יליד מסצ'וסטס בגובה 1.96 מטר (אבל מוטת זרועות של 2.07 מטר) היה אתלט יוצא דופן בצעירותו אבל לא קלע מצוין או בעל כישרון בלתי ניתן להכחשה. שחקנים כמו קונאטון יש בכל פינה על פני הגלובוס - אבל זה רק אם לא לוקחים בחשבון את המשפט המפורסם של מארק טווין: "זה לא גודל הכלב בקרב. זה גודל הקרב בכלב".
קונאטון, שגם נבחר בדראפט הבייסבול, אף פעם לא החמיץ אימון בחייו. לא מאז שבכיתה ח' החליט שבכדי להיות ספורטאי מקצוען הוא צריך להיות אתלטי יותר מכל היריבים שלו וצריך להילחם יותר חזק מכל אחד אחר על המגרש. "זה פשוט לא קרה" היתה תשובתו כשנשאל אם אי פעם החמיץ אימון בגלל הלוויה או טיסה שהתארכה. קונאטון ויאניס תמיד היו שני שחקני הבאקס שמגיעים ראשונים לחדר כושר של הבאקס (שנראה יותר כמו מסלול נינג'ה עם מכשירים של תנועות פונקציונליות ולא כמו חדר כושר קלאסי) ועוזבים אחרונים. הם גם הראשונים לזרוק את עצמם על הפרקט בשביל להשיג את הכדור והאחרונים שיוותרו לעצמם. מילווקי היא הקבוצה החמישית בהיסטוריה שהיתה בפיגור 2-0 בסדרת גמר אבל ניצחה אותה. זה לא היה קורה בלי רוח הקרב שיש לשחקנים כמו קונאטון. "אני מתעורר כל בוקר, מסתכל על המראה ושואל את עצמי האם עשיתי מספיק כדי להאריך את קריירת ה-NBA שלי" סיפר קונאטון בראיון. בהרבה מובנים, קונאטון ויאניס - חברים טובים ממקומות שונים לחלוטין בעולם - בנויים מאותם החומרים. אמנם הגנטיקה שונה אבל המנטליות, הרצון והמוכנות לעבוד ולהשתפר הוא אותו הרצון. וכך גם היכולת לפרק את כל מה שחושבים עליהם.