כשזה נוגע למשבר האקלים, אלופת העולם בהצהרות עוד תשלם ביוקר

אם יש ספורט שישראל מצטיינת בו זה הצהרות. אנחנו אלופי העולם בהצהרות. אם זה היה ספורט אולימפי, היינו לוקחים מדליית זהב, כסף וארד, ותופסים עוד כמה מקומות משמעותיים ברשימת עשרת הראשונים. כאשר זה נוגע להצהרות, אין לנו מתחרים. אין שום מדינה שמצהירה יותר טוב מאתנו.

זה יכול להיות כל דבר – הצהרה על מחויבות לתהליך השלום, לפתרון שתי מדינות או לשלטון החוק; הצהרה של שר הביטחון בני גנץ שבוחנים את התחקיר שהתפרסם על NSO; הצהרה על מחויבות להתמודד עם הפשיעה במגזר הערבי. אפשר גם לקבל החלטה רשמית של הממשלה שמאשררת את ההצהרה, והופכת אותה למדיניות הרשמית של ישראל. זה מרשים, מקבל כותרות, ובעיקר לא עולה לנו כלום. הנה, הצהרנו והתחייבנו. ואם לא נעמוד בהתחייבות הזו? לא נורא. מה כבר יקרה? מי יזכור בכלל?

אבל יש מקומות שבהם הצהרות ריקות מתוכן, שלא מגובות בצעדים ממשיים או שלא עומדים מאחוריהן צעדים מספקים, עלולות להסתיים לא רק באכזבה אלא בנזק אמיתי - למדינה, לאזרחיה, אפילו לאזור כולו. ואחד המקומות האלו הוא משבר האקלים, תחום שבו היעדר פעולה כעת עלול להוביל לאסונות אמיתיים בעתיד.

ישראל היא האלופה האולימפית הבלתי מעורערת במתן הצהרות וקבלת החלטות על הפחתת פליטות גזי חממה. מאז 2008 התקבלו לפחות 11 החלטות ממשלה שעסקו במשבר האקלים, בצמצום פליטות גזי חממה, בקידום אנרגיות מתחדשות, בהיערכות למשבר האקלים ובנושאים דומים. אם לא הרגשתם שינוי מסיבי, זה לא מקרי. בפועל להחלטות אלו היו תוצאות מעשיות קלושות מאוד, כפי שהעלה דו"ח שפרסם במאי המשרד להגנת הסביבה.

בחודשים האחרונים שוב זכינו לכמה הצהרות משמעותיות עם תוכנית הפחתת פליטות במשק האנרגיה של משרד האנרגיה, ואפילו הצעת חוק אקלים שחשף המשרד להגנת הסביבה תחת הממשלה הקודמת. ועכשיו מגיע השיא העדכני בדמות החלטה מתוקשרת שאושרה היום בממשלה, המדגישה את המחויבות של ישראל להתמודד עם משבר האקלים.

במרכז ההחלטה עומדת התחייבות לקבע יעד לאומי של הפחתת פליטות ב-27% עד 2030 וב-85% עד 2050 (ההחלטה מכירה בחשיבות של איפוס מלא של הפליטות עד 2050, אבל לא עושה אפילו את הצעד הסמלי של התחייבויות ליעד זה). כדי לעמוד ביעדים לא מאוד שאפתנים אלו, קובעת ההחלטה שורת צעדים כמו רכישת אוטובוסים עירוניים "נקיים" בלבד החל מ-2026, הפחתת פליטות מפסולת מוצקה ב-47% עד 2030 והפחתת פליטות מרשת החשמל ב-30% עד 2030 וב-85% עד 2050.

אבל בלי נקיטת צעדים מהותיים, ובשעה שבהחלטה חסרים כמה רכיבים מהותיים כמו הגדרת יעדי ביניים ומיסוי פליטות פחמן, יש סיכוי מהותי שההצהרה הזו תלך בדרכן של כל ההצהרות הקודמות בתחום, ותישאר בעיקר על הנייר. "יש כאן רק דיבורים", אמר ל"כלכליסט" פרופ' עדי וולפסון מהמרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית ע"ש סמי שמעון. "לא רק שהיעד נמוך, גם את זה לא נשיג. משבר האקלים כאן ועכשיו, ובחודש האחרון אנחנו רואים וחווים את אותותיו בעולם כולו. מדינת ישראל נמצאת באזור רגיש מאוד אקלימית, ויש לה אחריות בינלאומית לפעול להפחתת פליטות גזי חממה. התוכנית של הממשלה לא שאפתנית ומקוצצת, וניכרים בה מאבקים בין משרדי הממשלה שלא מבינים את גודל השעה ואת המחויבות של כולנו. יתרה מכך, החשש הגדול הוא שמדובר בעוד הכרזה שלא תתממש בפועל, כפי שמראה ניסיון העבר".

זיהום אוויר במפרץ חיפה | אלעד גרשגורן

היעד הנמוך שציין וולפסון הוא אחת מהנקודות הבעייתיות הרבות שהוא מזהה בהצהרה. בשעה שמדינות כמו ארצות הברית, האיחוד האירופי ובריטניה הציגו התחייבויות משמעותיות, בהתאם להמלצות של מדעני אקלים, לצמצם את פליטות גזי החממה ב-50% עד 2030 ולהגיע לאיפוס מלא עד 2050, ישראל מסתפקת בהתחייבות מביישת עד סוף העשור וביעד לא מספק לעוד כ-30 שנה. זאת אף שהיא מכירה בחשיבות ההגעה ליעד זה, כפי שנכתב בפתח ההחלטה. מדובר אמנם בהתקדמות לעומת החלטת הממשלה הקודמת בנושא, שקבעה יעדי הפחתת פליטות לנפש (מה שהיה צפוי דווקא להביא לעלייה ביעדי הפליטות הגלובלית), אך זה צעד קטן מדי קדימה שמציב את ישראל בנקודת פתיחה לא שאפתנית בעליל.

וכשמכוונים למטה, אפשר רק להידרדר. וולפסון מציין כמה חוסרים קריטיים בהחלטה, שצפויים לפגוע משמעותית ביכולת להפוך אותה למציאות. הראשון שבהם נשמע פרוצדורלי בעיקרו. "צריך לקבוע יעדי ביניים ברורים ומנגנון פיקוח על היישום שלהם, ואפילו סנקציות במקרה שהיעדים לא יתממשו", אמר וולפסון. זה אולי נשמע זניח, אבל מדובר בצעד בסיסי בכל תוכנית פעולה מורכבת. בלי יעדי ביניים, קשה הרבה יותר לקדם צעדים התחלתיים, ואי אפשר למדוד התקדמות, לנתח הצלחה או כישלון ולבצע התאמות תוך כדי. בלי יעדי ביניים, אנחנו נגיע ל-2030 או ל-2050, נגלה שלא עמדנו ביעדים שנקבעו, ולא יהיה לנו דבר לעשות כבר.

במקביל, אומר וולפסון, צריך ליצור את המנגנון הבכיר שיאפשר להפוך את ההחלטות האלו למציאות. "יש להקים קבינט אקלים, שבו ייקחו חלק משרדי הממשלה השונים, שיתכנס באופן שוטף ויבטיח את מימוש התוכנית", הוא הסביר. "צריך גם להקים במשרד ראש הממשלה מועצת אקלים או ועדת אקלים מקצועית, כמו המל"ל והמועצה הלאומית לכלכלה, שתייעץ לממשלה בתחום ותעקוב אחר יישום החלטות הממשלה בתחום". מנגנונים אלו יוכלו לתכלל את התחום מנקודת מבט על-משרדית, לגבש צעדי פעולה רוחביים ולשמש כגוף ידע מקצועי שמייעץ ומסייע לכל הגורמים הרלוונטיים ומהווה חלק מרכזי בהליך קבלת ההחלטות".

חוסרים אחרים בהחלטה הם יעד להפקת חשמל מאנרגיות מתחדשות – אולי לא מפתיע בהתחשב ברומן המוזר של ישראל עם גז טבעי והכישלון להגיע להיקפי ייצור משמעותיים של אנרגיה סולארית – וקביעת מס על פחמן. מס זה יקציב עלות כספית מהותית לפליטות פחמן של גורמים שונים, וישמש כתמריץ לעסקים להפחתת פליטות פחמן. "תוכנית שאין בה התחייבות ליעדים ברורים למעבר מסיבי לאנרגיות מתחדשות, ובטח במדינה שטופת שמש כמו ישראל, היא תוכנית מפוספסת ולא ישימה", הסביר וולפסון. "ללא התחייבות למס פחמן כחלק מהתוכנית הכוללת, המשק הישראלי ייפגע וימצא את עצמו במהרה כלא תחרותי".

אולם החוסר המשמעותי ביותר שזיהה וולפסון הוא היעדר התחייבות, אפילו סמלית, לתקציב ייעודי ומשמעותי לתחום. מעבר לכלכלה דלת-פחמן הוא צעד חכם כלכלית בטווח הארוך, אך כזה שמחייב השקעה משמעותית בטווח המידי. בלי תקציב כזה, בלי שמדינת ישראל תשים את כספה היכן שנמצא פיה, נישאר שוב עם עוד תוכנית יפה על הנייר שלא הופכת למציאות. מדליית זהב אולימפית בהצהרות, מקום אחרון במעשים.