סילביו פרלשטיין | צילום: דנה קופל
"את האמנות של היום אני לא מסוגל לקנות"
אוסף האמנות המודרנית והעכשווית של סילביו פרלשטיין הוא אחד הטובים בעולם, וכולל יצירות של דאלי, רוי ליכטנשטיין ומאן ריי שהיה גם חברו הקרוב. האוסף הזה חושף אספן מזן נדיר שהולך ונעלם: חבר של אמנים, הממלא את ביתו ביצירות וחי ונושם את התחום. מחרוזת של כמה מהפנינים היפות באוסף מוצגת בתערוכה שנפתחת היום במוזיאון תל אביב
אין כבר אספנים כמו סילביו פרלשטיין, שתערוכה מהאוסף החשוב שלו, "הי! הידעת שהאמנות אינה קיימת...", תיפתח הערב במוזיאון תל אביב. מדובר בזן נדיר של אספנים, השייך לדור הולך ונעלם: אנשים שרכשו ידע רב באמנות, למדו על היצירות שקנו ועל האמנים, ואף התחברו עם חלק מהם. למשל האמן מאן ריי, שאותו פרלשטיין פגש במקרה לגמרי בעיירת קיט בצרפת בשנות ה־60. "יום גשום אחד הגעתי עם חבר לגלריה בסן־פול־דה־ואנס", הוא מספר. "כותרת התערוכה, 'בלתי אפשרי למכור', סקרנה אותי. מחוץ לגלריה נמנם איש קטן. כשהגענו הוא פקח עיניים, נכנס אחרינו לגלריה ושאל, 'אפשר לעזור לכם?'. זה היה מאן ריי. באותו זמן הוא לא היה כל כך ידוע. קנינו ארבע עבודות כל אחד. אני לא זוכר אפילו אם שילמנו, כי הוא התחיל לדבר איתנו. הוא שאל, 'מה אתה עושה?'. אמרתי, 'יהלומים'. הוא הציע שנתחלף. אמרתי 'למה לא'". כך הפך פרלשטיין אספן וחבר קרוב של מאן ריי.
האוסף של פרלשטיין, שנחשב אחד מאוספי האמנות המודרנית והעכשווית הטובים בעולם, כולל מאות עבודות שנקנו במשך יותר מחמישה עשורים. פרלשטיין, שאינו מסגיר את גילו, נולד בבלגיה וגדל בריו דה ז'ניירו, לאחר שמשפחתו נמלטה לשם מאירופה עם עליית הנאצים לשלטון. בברזיל הוא רכש בגיל 15 את ציורו הראשון, כשראה ציור שאהב בחנות פרחים ושכנע את הבעלים למכור לו אותו. בתום מלחמת העולם השנייה שבה המשפחה לאנטוורפן. ב־25 שנים האחרונות פרלשטיין נע בין בלגיה לפריז, ומדי פעם שוהה בדירתו בתל אביב. הונו צנוע בהרבה משל אספנים מוכרים אחרים של אמנות מודרנית, ומקורו בעסק משפחתי לחיתוך יהלומים באנטוורפן.
בביקורו בישראל באפריל, כחלק מההכנות לתערוכה, אמר פרלשטיין כי הוא חושב שהתערוכה במוזיאון תל אביב תהיה האחרונה. "לנייד אוסף זו הרבה עבודה: ניירת, מכס, ביטוחים", הוא אומר. "זה מצריך צוות של 7-6 אנשים. חשבתי גם להעביר את האוסף לישראל. אם את מכירה מקום טוב בתל אביב שבו אוכל להציג אותו, תודיעי לי".
אז אם עיריית תל אביב, לדוגמה, תקצה לך חלל, תקים פה מוזיאון מהאוסף?
"ברור".
בניגוד לאספנים עכשוויים רבים, שמחזיקים את אוספיהם במחסנים, פרלשטיין מחזיק חלק גדול מהאוסף בביתו בפריז. הטקסט שהוציא המוזיאון מתאר את הבית כ"תדהמה רודפת תדהמה" כאשר "האמנות נמצאת בכל מקום: במסדרונות, על הרצפה, על הקירות, על התקרות, בקופסאות, במגירות, במטבח, בגינה, בחניה". האוסף כולל יצירות מופת איקוניות במגוון סגנונות: דאדא וסוריאליזם, אמנות מופשטת וקונצפטואלית, מינימליזם, פופ ארט, ארטה פוברה, צילום, אמנות עכשווית ועוד. במשך השנים יצירות מהאוסף הוצגו במוזיאונים רבים בעולם; התערוכה האחרונה, שכללה 380 עבודות, הוצגה ב־2018 בגלריה האוזר אנד ווירת' בניו יורק, ושישה חודשים מאוחר יותר גם בסניף של הגלריה בהונג קונג.
התערוכה במוזיאון תל אביב, שהיתה אמורה להיפתח ביולי שעבר, נדחתה בעקבות הקורונה. את התערוכה אצרו דויד רוזנברג (האוצר הקבוע של האוסף ב־25 השנים האחרונות) ונועה רוזנברג ממוזיאון תל אביב. היא כוללת כ־125 יצירות של אמנים כמו ברוס נאומן, ברברה קרוגר, מאן ריי, אדוארד רושה, ברנקוזי וקלוד קהאון. בין היתר, היא כוללת גם את היצירה הקאנונית "חם לה בתחת" של מרסל דושאן, רדי מייד מטופל שכולל רישום על צילום של המונה ליזה; ועבודה של טינו סגל, פרפורמר שנודע באופן המכירה הייחודי של עבודותיו: במעמד הרכישה משתתפים האמן, שמסביר בקולו מהי העבודה; האספן, שמקבל את ההדרכה ואת הרשות לבצע את היצירה; ונוטריון, שמשמש כעד. אין חוזה כתוב.
רק תשע עבודות הן של אמניות, בהן ברברה קרוגר, דיאן ארבוס, מרגרט ברק־ווייט, ג'ני הולצר, האנה הוך, קלוד קאהון וסיגלית לנדאו, הנציגה היחידה מישראל. פרלשטיין אומר כי יש באוסף שלו הרבה עבודות של אמניות, אך היחס הלא שוויוני בין אמנים ואמניות, שאני מעלה בפניו, נובע, לדבריו, מכך "שיש יותר אמנים מאמניות".
אולי פשוט יש יותר אמנים שזכו להכרה ולהערכה מצד אספנים גברים?
"לא, יש גם כמה אמניות מאוד מוכרות. בישראל, למשל, יש את סיגלית לנדאו ומיכל רובנר".
באוסף ניתן גם למצוא עבודות של אמנים עכשוויים קאנוניים בהם ברוס נאומן, ברברה קרוגר ודיוויד האנסן. פרלשטיין אינו חסיד גדול של שפת האמנות העכשווית, שמרבה להשתמש במושגים כגון ציטוט, ניכוס ומחווה. "את האמנות של היום אני לא יכול לקנות", הוא אומר. "הכל זה הומאז'ים, לדושאן, למאן ריי, ניסיון להפוך את האמן העכשווי ליותר חשוב מהמקור, אבל זה לא באמת עבודות, זה כמו העתקה. אני לא אוהב את זה. כולם היום עושים קופי. זה נראה כמו עבודות שנעשו לפני 30-20 שנה. אין בזה שום דבר חדש. רובן יקרות מאוד ולא מעניינות. יש גם עבודות שאני יכול להעריך ולאהוב, אבל לא בהכרח חייב לרצות: למשל, אני לא רוצה כריש חתוך של דמיאן הירסט אצלי בבית, אבל זה בהחלט מעניין".
הצורך לחיות עם העבודות בבית מתאים ליחס האישי שפיתח עם חלק מהאמנים והמפגש שערך איתם כחלק מרכישת העבודה, בהם האמנית הנפלאה האנה קוך, רנה מגריט, מרסל ברודטהרס, ויטו אקונצ'י, ברוס נאומן, ניקי דה סנט פאל ואפילו מרסל ינקו, ממקימי עין הוד, שאותו פגש בארץ. "כשקניתי עבודות, רציתי לדעת הכל על האמן", הוא אומר. "יש היום אנשים שקונים צילומים ולא אכפת להם. זה כמו העבודה שהם ראו במוזיאון, אז הם משלמים כל מחיר עבור זה. אני לא מחפש שיהיה לי משהו כמו, אני מחפש משהו שאני יודע שהוא טוב. לקחתי שיעורים ויש לי אנשים שלימדו ומלמדים אותי".
פרלשטיין לא מוכר עבודות מהאוסף אבל ממשיך לרכוש, בעיקר צילומי וינטג' של צלמים גדולים משנות הארבעים, החמישים והשישים, ובעיקר אמריקאים. "כל שם שתגידי, יש לי אותו באוסף".
על השאלה אם יש עבודה שלא רכש ובדיעבד הצטער על כך, הוא עונה שלא. גם על השאלה איזו עבודה הוא הכי אוהב, אין לו תשובה. "אם היית שואלת אב למיליון ילדים וילדות איזה ילד הוא הכי אוהב, מה הוא היה עונה?".
"