כשהניגון השתתק: המחזה "עוד חוזר הניגון" בהבימה

כשהמחזאי מוטי לרנר כתב את המחזה החדש שלו על נתן אלתרמן, הוא מצא בסיפורו של המשורר הד עז לחייו שלו. "במשך 30 שנה אלתרמן פרסם ב'דבר' שירה פוליטית, וככל שהוא הרבה לעסוק בכך, הלכה והידרדרה השירה הטהורה שלו, זו שבספרים 'כוכבים בחוץ' ו'שמחת עניים'", מסביר לרנר. "אלתרמן הכיר במחיר שהאמנות שלו משלמת, אבל חש שהוא מוכרח לכתוב על פוליטיקה, שלא ייתכן שמשורר במעמדו לא ישפיע על השיח הציבורי. זו דילמה אדירה שאני מזדהה איתה מאוד: איך לכתוב על נושאים פוליטיים, אבל לשמור על האמנות?". 

גם אתה עסקת בכתיבה פוליטית, וגם אתה משלם מחיר.

"וגם אני, אף שאני מודע למחיר, חושב שכאדם ומחזאי אין לי ברירה, אני לא יכול לוותר על הז'אנר הזה. אז אני עושה גם וגם". 

לרנר (71) הוא ממובילי התיאטרון הפוליטי בארץ. לאורך השנים זכו יצירותיו להדים ציבוריים, ולצד אלה שהצליחו לחדור למיינסטרים, כמו הסדרות "משפט קסטנר" ו"קו 300", וההצגות "פולארד" ו"דוחקי הקץ" (שעסקה בטבח במערת המכפלה), היו גם מחזות שהתיאטרון הרפרטוארי התקשה — ואולי חשש — לעכל. אלו, ובהן למשל "ההודאה" על כיבוש טנטורה ב־1948, מצאו במה בפרינג'. 

בשנים האחרונות מצא לרנר בית חדש בתיאטרון הבימה, שמעלה את מחזותיו המבוססים על אירועים שהתרחשו ועוררו עניין וביקורת. אחרי "עושה כרצונו" המבוסס על ספרה של אסתי ויינשטיין, ו"סיבת המוות אינה ידועה" על רוצח הנשים שמעון קופר, עולה בימים אלה המחזה המוזיקלי שלו "עוד חוזר הניגון" על חייו של אלתרמן, המבוסס על הביוגרפיה שכתב דן לאור ועל מאמרים של דן מירון ומשלב שירים של המשורר ושל בתו תרצה אתר. את המחזה ביים משה קפטן ומשתתפים בו יגאל שדה, ריקי גל, שלומית אהרון, מירי מסיקה/רוני דלומי, מאיה מעוז, אסנת פישמן, אלכס קרול, טל מוסרי ועוד רבים. 

המחזאי מוטי לרנר | צילום: יובל חן

אז מה הביא את לרנר לכתוב מחזה על אלתרמן, ועוד עם שירים? "קפטן הציע לי לכתוב על שושנה דמארי, ולקחתי כמה ימים לחשוב", הוא מגלה. "גיליתי שאלתרמן דמות מעניינת הרבה יותר, עם דרמה אישית ופוליטית, ואמרתי לקפטן שיש פה אוצר שאסור להחמיץ. לחלק הדרמטי יש משקל גדול, והשירים שזורים בהצגה. “אני שמח על שילוב השירים, זה יוצר הצגה קומוניקטיבית והרבה פחות אפלה מכפי שהיה המחזה. קפטן הכניס בו אוויר".

המחזה מלווה את העשור האחרון בחייו של אלתרמן, שהלך לעולמו בגיל 59, ואת המשבר המשולש שתקף את המשורר. ציר אחד היה מול כתיבת השירה: אחרי שנתן זך פרסם ב־1959 מאמר ביקורת שקטל את שירתו של אלתרמן מיסודה, אלתרמן נאלם. "הדרייב העיקרי שהניע אותו היה לכתוב שירה איכותית, פיוטית, פורצת דרך, והביקורת עצרה את זה. הוא התקשה לענות לה והפסיק לכתוב. שתיקתו כמשורר הובילה אותו לעסוק בפוליטיקה, וב־1967 הוא הקים את התנועה למען ארץ ישראל השלמה".

הצירים האחרים של המשבר היו מול הנשים בחייו: יחסיו עם בתו תרצה אתר, שניסתה להתנתק מצלו אך שקעה בדיכאון; והמבוי הסתום שאליו הגיע עם אשתו השחקנית רחל מרכוס ועם המאהבת שלו הציירת צילה בינדר שניהלו עליו מלחמה נואשת.

"המחזה הזה הוא על הטרגדיה האישית של אלתרמן והוא גם על עקרונות פוליטיים. יש כמה סצנות חזקות בין אלתרמן לזך, שמאתגר אותו עם העובדה שהשירה שלו משלמת מחיר בגלל הצורך שלו להשפיע על השיח הפוליטי, בטור השביעי ובהקמת התנועה. זך אומר: 'אתה לא יכול לכתוב שירה על הקולקטיב. שירה היא טובה ועמוקה רק כשהיא עוסקת באינדיבידואל’".

מהו הערך המוסף במחזה עבור אלה שמכירים את הביוגרפיה של אלתרמן?

"לגלות שכבות שהמחקר לא יכול להגיע אליהן, כמו מה עשתה הביקורת של זך לתהליך היצירתי של אלתרמן. אלתרמן לא דיבר על זה. לי כמחזאי יש לגיטימציה לנחש איך זה השפיע על אלתרמן. 

"אני חושב שלו אלתרמן היה מסוגל להמשיך לכתוב את אותה שירה גדולה, הוא לא היה עובר לפוליטיקה. היא היתה מפלט. הוא הרי היה המשורר הנערץ על ידי בן גוריון, וב־1967 הוא עוזב את תנועת העבודה, עובר מהפך והופך לחסיד של תנועת חירות, שאותה תיעב. הוא היה חייב מקום שבו הוא יכול להשפיע — אם לא באמצעות השירה, אז באמצעות הדעות הפוליטיות".

אתה כבר חושב על המחזה הבא?

"באוקטובר יתחילו בהבימה חזרות על הדרמה 'משפט אייכמן', המשך ישיר ל'קסטנר'".