אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
הסרט הנפלא על להקת הפולחן האלמונית שהשפיעה על הכוכבים צילום: באדיבות Focus Features

הסרט הנפלא על להקת הפולחן האלמונית שהשפיעה על הכוכבים

“ספארקס" היא להקת פולחן אוונגרדית של משוגעים לדבר. סרט תיעודי חדש שמציג בסינמטק ת"א חושף את ההשפעה העצומה שהיתה לה על תעשיית המוזיקה

28.07.2021, 08:16 | יאיר רוה

באופן פלאי, להקת ספארקס הצליחה לייצר לפחות להיט ענק אחד בכל עשור, מ־1970 ועד שנות האלפיים, ועדיין להישאר אלמונית. ספארקס נותרו הרכב פולחני של משוגעים לדבר, מוזיקאים של מוזיקאים.

הבמאי אדגר רייט (״בייבי דרייבר״, ״מת על המתים״, ״סקוט פילגרים״), שנולד בשנה שבה ספארקס הוציאו את להיטם הגדול ביותר, ״העיר הזאת לא גדולה מספיק בשביל שנינו״ (1974), יצר לכבודם סרט תיעודי אוהב ומעריץ, שבעיקר חושף שהוא לא היחיד. הסרט מוצג השבוע בסינמטק תל אביב בדרכו להפוך שם לסרט פולחן. 


קראו עוד בכלכליסט:


רייט מציג בסרטו את ספארקס כאילו היו הוולווט אנדרגראונד של עולם הפופ־אוונגרד־אלקטרוני - מעטים הכירו אותם, אבל כל מי שהעריץ אותם הלך והקים להקה משל עצמו. וכך, רייט מכנס לסרטו את אוסף הניים־דרופינג הגדול בתולדות הפופ: וינס קלארק (דפש מוד, יאזו), בק, ניק רודס וג׳ון טיילור (דוראן דוראן), פלי (רד הוט צ׳ילי פפרס), ווירד אל יאנקוביץ׳, חברי ניו אורדר, סטיב ג׳ונס (סקס פיסטולס) וביורק. בולטים בהיעדרם חברי הפט שופ בויז, שגם חוטפים על הראש על כך שהם כנראה ההרכב האלקטרוני היחיד מהאייטיז שגנב את כל הפוזה הבימתית שלו מספארקס ומעולם לא נתן להם קרדיט על כך. 

מתייצבים גם מעריצים מעולם הקולנוע: מייק מאיירס, איימי שרמן־פלדינו ודניאל פלדינו (״בנות גילמור״), ג׳ייסון שוורצמן (״ראשמור״), ורייט עצמו (שבאופן חצוף למדי מראיין את עצמו לסרט של עצמו). וגם השותפים לדרך, שעבדו עם ספארקס על אלבומיהם. כל אלה מצליחים לשכנע היטב שגם אם לא שמעתם על ספארקס לפני כן, אתם צריכים להעריץ אותם ואת המוזיקה התיאטרלית, האופראית, ההומוריסטית והמשונה שלהם, שבכל עשור עברה מוטציה והפכה למשהו אחר לחלוטין. הם גנבו מהטובים ביותר, והטובים ביותר גנבו מהם. הם הקדימו את זמנם, וגם נשארו הרחק מאחורי כולם. אני, למשל, מעולם לא הערצתי את ספארקס, והסרט התיעודי הזה הנפלא, הקצבי, ורווי אהבת המוזיקה וקולנוע - שגם בנוי כמו שיר של ספארקס, ארוך מדי, מפותל, לא תמיד קוהרנטי אבל תמיד מצחיק - אמנם לא שינה את זה, אבל גרם לי להצטער שאני לא מעריץ.


“ספארקס". גנבו מהטובים ביותר, והטובים ביותר גנבו מהם, צילום: באדיבות Focus Features “ספארקס". גנבו מהטובים ביותר, והטובים ביותר גנבו מהם | צילום: באדיבות Focus Features “ספארקס". גנבו מהטובים ביותר, והטובים ביותר גנבו מהם, צילום: באדיבות Focus Features


״אני לא רוצה שתעשה את הסרט הזה״, אומר לרייט השחקן ג׳ייסון שוורצמן, ״אני לא רוצה שתראה צילומים שלהם מהילדות ותספר על ההורים שלהם, אני רוצה שהם יישארו מסתוריים״. ואכן, סיפורם של האחים רון וראסל מייל היה מסתורי בעבר, כשלא היה ברור אם מדובר בצמד בריטי או גרמני. אבל הם אמריקאים, מקליפורניה, ובדיוק כפי שלמדנו בסרטי התעודה החדשים על הבי.ג׳יז וטינה טרנר, גם הם עברו לאנגליה כשהבינו שזה המקום היחיד שבו יבינו את הסגנון המוזיקלי שלהם, והם צדקו. 

אגב כך, רייט מתעד את אהבת הקולנוע של האחים, שחלמו לכתוב מוזיקה לסרטים וחלמו לכתוב סרטים על פי המוזיקה שלהם. אבל סוף טוב: רייט מתעד את השניים על הסט של הבמאי לאו קאראקס שביים את הסרט ״אנט״ על פי תסריט שלהם. סוף הסיפור כבר לא נמצא בסרט אלא בכותרות העיתונים: ״אנט״ היה סרט הפתיחה של פסטיבל קאן, וזיכה את קאראקס בפרס הבימוי. קארקאס לא הגיע לטקס, והאחים מייל, הצמד ספארקס, קיבלו את הפרס בשמו. וכך, עוד עשור מתחיל, ובגיל 75 ו־72 האחים ספארקס שוב הופכים לכוכבים שאיש לא שמע עליהם.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות