למה הבומרים כל כך שונאים את סימון ביילס?

ג'ו בירד, אביו של לארי בירד, היה לוחם במלחמת קוריאה, שאחריה היה פועל בניין שסובל מהלם קרב, אלכוהוליזם ודיכאונות. 

בגלל מצבו הנפשי, ג'ו לא היה יכול לשמור על מקום העבודה שלו לאורך זמן, ולכן - כדי לשים כסף על שולחן משפחתו, שישה ילדים - לא היה יכול לוותר על עבודות שהציעו לו. בסוף שבוע אחד, לארי בירד סיפר בספרו Drive, ג'ו הגיע הביתה עם מה שנראה כמו רגל שבורה. הרגל היתה נפוחה ושחורה לחלוטין. לאורך הסופ"ש ג'ו צלע ממקום למקום בבית ושתה כדי להתמודד עם הכאב. ביום שני בבוקר, כדי לחזור לעבודה, הוא דרש מלארי לעזור לו לשים את מגף העבודה שלו על הרגל השחורה, הנפוחה והשבורה. זה היה רגע קשה ומעצב בחייו של לארי הצעיר. "עבוד קשה", אמר ג'ו ללארי, "אפילו כשאתה פצוע, אפילו כשאתה לא יכול - אתה חייב לעבוד".  

לארי בירד. שיחק כשהוא פצוע על בסיס קבוע | צילום: איי פי

המסר הזה עבר. לארי בירד שיחק כשהוא פצוע על בסיס קבוע בקריירת ה-NBA המפוארת שלו, כולל עם גיד אכילס קרוע, אצבעות שבורות, זעזוע מוח, אף שבור ובעיות גב קשות. אף אחד לא נתן יותר ממנו על המגרש. "אם משלמים לך ללכת לעבודה, אתה הולך לעבודה", אמר בירד. הוא גם שנא שעובדים עבורו (או שהיה קמצן מאוד), ולכן סירב לשלם על עבודות בביתו. אז הוא כיסה בזפת את הגג של ביתו, בנה מדרכות גישה, הניח שבילים וניקה מרזבים. הוא לעתים גם נפצע בעבודות הללו או החריף פציעות שהיו לו.

כשלארי היה בן 18, ג'ו כבר לא הצליח לתחזק את סגנון חייו. הוא התגרש, לא הצליח לשלם מזונות, ורגע אחרי שטלפן לאשתו לשעבר כדי להודיע לה שהיא לא תצטרך לדאוג יותר לכסף מאחר שתקבל כספי ביטוח, ירה לעצמו בראש.

בירד לא סבל כמו אביו, אבל בשבע העונות האחרונות שלו ב-NBA שיחק ברמה נמוכה מאוד יחסית לעצמו. גבו היה שבור. בארבע העונות האחרונות הגוף כבר היה פגום לחלוטין, הוא עבר ניתוח גב שגרם לעמוד השדרה לאבד את היציבות שלו - מה שהצריך טיפול "קיבוע" לעמוד השדרה לפני כל משחק. בירד לא היה יכול לשבת במטוסים או על הספסל, ולעתים היה נכנס למגרש האימונים כשאינו יכול להתיישר. אולם שילמו לו ללכת לעבודה, אז הוא עבד. "בכל פעם ששיחקתי תהיתי אם בסוף הקריירה אצטרך להסתובב עם כיסא גלגלים או שאוכל ללכת על החוף ולהרים על הידיים את הילדים שלי", סיפר. 

הוא פרש לפני שעשה לעצמו נזק בלתי הפיך. אגב, בעבודות שאחרי קריירת המשחק שלו - כמאמן אינדיאנה פייסרס וג'נרל מנג'ר של הקבוצה - הוא לא נשאר דקה מעבר לתחושת המיצוי העצמית שלו. הוא לא רצה להקריב יותר מעצמו עבור הכדורסל. 

האם בירד היה יכול לשחק ברמה הגבוהה ביותר לאורך יותר זמן אם היה יודע להפסיק כדי לשקם את עצמו? אולי. האם היה יכול לתת יותר לכדורסל אם לא היה משחק מפורק? כנראה.

על לארי בירד, סיפורו וסגנון המשחק שלו גדלו מיליוני ילדי שנות השמונים שחלמו להיות כדורסלנים, והבינו שבשביל להיות הכי טובים, צריך להקריב הכי הרבה מעצמך. מייקל ג'ורדן, חבר של לארי בירד, שהוביל דור חדש של כוכבי NBA, גם עבד קשה, שיחק חולה ופצוע, אבל גם יצא להפסקה של שנה וחצי בשיא הקריירה שלו, כשהוא תחת חוזה - וזאת לאחר שהרגיש שהוא כבר לא יכול לתחזק את המנטליות שלו. כשחזר הוביל את שיקגו בולס לשלוש אליפויות נוספות - כשהוא בשיאו. 

אולם, כמו הדור הקודם, גם הדור של ג'ורדן סבל מבעיות אלכוהוליזם, אכילת יתר, עבודת יתר. רבים מאותו דור איבדו את הונם בגלל התמכרויות, בזבוז כספים בחיפוש אחר עצמם ואפילו בעיות לב, שככל הנראה נבעו מהחלטות רפואיות שקיבלו כשחקנים - לעתים בתמיכת רופאי הקבוצות.

על ההקרבה העצמית של ג'ורדן, בירד ובני דורם - תאגיד ה-NBA בנה את הונו וגדולתו.

הדרך שמובילה כמעט תמיד לסוף רע

הסיפור של סימון ביילס, אולי הסיפור האולימפי הגדול ביותר בטוקיו 2020 ואולי בעשורים האחרונים, הוביל ללא מעט תגובות מאנשי "הדור הקודם". ואחרי לא מעט ציוצים וטורים של כתבים ובעלי טורים ישראלים, שברובם אינם כתבי ספורט או אנשים שאוהבים ספורט במיוחד, עולה תמונה די ברורה.

סימון ביילס. לאחר שפרשה מהאולימפיאדה בטוקיו | צילום: רויטרס

הדבר שהכי מרגיז את "הבומרים" (ואת אנשי דור ה-X שבאו אחריהם) בקשר לסימון ביילס ולפרישתה מהתחרות האולימפית זה שהיא בעצם אמרה: "לא, אני לא אעשה את העבודה שלי כמו שאתם רוצים וכמו שאתם עשיתם. אני לא אסכן את המשך החיים שלי בשביל לעמוד בסטנדרט מיושן כמוכם - אני אעשה מה שנכון לעשות במצבי, וזה לדאוג לעצמי. ולנפשי". 

מה שהם רואים כהתפנקות של הדור הצעיר וככישלון במאני טיים, היא רואה כהכרחי להמשך קיומה כאישה עצמאית ובריאה - וזה חשוב יותר מכל קריירה שהיא. הם רצו שתיקח את הכסף, תשתוק ותעשה את העבודה שלה. היא היתה מוכנה לוותר על הכסף והתהילה כדי לא להגיע לגיל 25 כשהיא גמורה נפשית וגופנית. 

נראה שהבומרים, שאותם גידלו אנשים שבורים שלא בהכרח טיפלו בעצמם, שונאים את ביילס כי היא פשוט מסרבת ללכת בדרך שלהם: עבודה בלי סוף, מעט כיף, חייבים לעשות דברים כי משלמים להם. 

העניין הוא שהדרך הזו שלהם מובילה כמעט תמיד לסוף רע. כי כשהנפש כבר לא יכולה לתחזק את ההדחקה, החרדות הלא מטופלות, הפציעות שצריך לשחק עליהן, הם נשברים. לעתים הם מתפוצצים: הם עושים משהו מפתיע מאוד (פורשים מכדורסל בשיא, למשל) או, לא עלינו, אלים מאוד (כלפי עצמם או מקורביהם). רבים מהם היו מעדיפים את הסוף האלים על פני להיראות פגיעים (כי בחייאת, אני גבר-גבר, מה זה דיכאון או חרדה, זה להיות רך).

הבומרים מאוד שונאים את ביילס כי היא מייצגת דור שלם. דור חדש שאו-טו-טו ישלוט לחלוטין בשוק העבודה. זה דור שרוצה הכלה, אמפתיה, הבנה וכן - גם חופשה. וחופשת מחלה. ומחלה זה לא רק שפעת, זה גם דיכאון וחרדה. 

זה דור שרואה בוורקוהוליזם התמכרות ולא יתרון בשוק העבודה. זה דור שחושב שרווחים לפני חיים זה משהו שאינו מתקבל על הדעת. זה דור שלא מוכן לשבור את עצמו עבור גורמים שלא יהיו שם כדי להרים את השברים שלו.  

הדור של ביילס כאן כדי להישאר

ואתם יודעים מה? המחקרים מלמדים שההתנהגויות הללו של הדורות החדשים (דור Y וגם דור Z) הן גם יעילות יותר לחברות, לארגונים, למנהיגים ולסביבה מאשר ההתנהגויות המאפיינות את הבומרים ואת דור ה-X.

הספורט מקדים את עולם העסקים והפוליטיקה בגלל הסיבה הפשוטה שהמשתתפים בו הם צעירים יותר והופכים לדמויות מרכזיות בקבוצות ובמדינות שלהם, לפני שבני דורם עושים זאת בחברות ובמדינות שלהם. 

בטור השבועי שלי במוסף כלכליסט, "בעיטה במוח", אני מקדיש מילים רבות על האתגרים שהסיטואציה הזו יוצרת ומילים רבות על איך בספורט מתמודדים עם האתגרים הללו.

בומרים - תאהבו או תשנאו, זה לא משנה כלום באמת. הדור של ביילס כבר כאן, והוא כאן כדי להישאר. תתאימו את עצמכם למציאות החדשה הזאת כי היא לא תשתנה עבורכם.