השמחה לאיד של יעל ארד היתה מוקדמת מדי

קול אחד היה חסר היום בחגיגות על ההישג המדהים של נבחרת הג'ודו באולימפיאדת טוקיו - מדליית הארד בתחרות הקבוצתית. זה של יעל ארד.

יום קודם, אתמול בבוקר, דווקא היה לה הרבה מה לומר. המדליסטית האולימפית לשעבר התראיינה לגלי צה"ל, ומתחה ביקורת על ההופעה של הנבחרות. "רואים תחרות שבה הם היו יחסית פאסיביים, לא ראינו וירטואוזיות. מותר להפסיד, אבל רק כשיודעים שעשית כל מה שיש, ופה לא ראינו את זה אצל חלק גדול מהג'ודאים", אמרה.

נבחרת ישראל בג'ודו עם מדליות הארד | אורן אהרון

ביקורת היא דבר לגיטימי. חלק מהביקורת על הג'ודאים היתה מוצדקת. הבעיה עם הדברים של ארד היא כפולה: היא באה מוקדם מדי, בעיצומה של תחרות כשלמחרת ממתין לנבחרת קרב קשה ואחרון, והבעיה השנייה – ארד היא בעלת תפקיד מרכזי בוועד האולימפי, ראש הוועדה המקצועית. התפקיד המקצועי הבכיר בארגון, ובעיני רבים היא גם זו שמנווטת את התנהלות הוועד האולימפי מאחורי הקלעים.

ארד הספידה את הג'ודאים מוקדם מדי. לרגעים היה נדמה שמשהו בקולה גם משדר חמיצות ובעיקר שמחה לאיד. ארד היא סוג של אאוטסיידר בענף הג'ודו, דווקא הענף שבו צמחה. יתכן שזה לא מקרי.

אורן סמדג'ה, השותף שלה לזכייה במדליות האולימפיות הראשונות בברצלונה, הסתובב בשטח, אימן נערים ובהמשך טיפח דורות של ספורטאים מוכשרים ומדליסטים אולימפיים כמאמן. באיגוד הג’ודו נבנה בינתיים ענף מפואר עם מסורת, וספורטאים שהפכו מודל לחיקוי לצעירים.

יעל ארד | צילום: מוטי קמחי

ארד היתה עסוקה באותן שנים בבניית פעילות עסקית, מחוץ למזרון, ובנתה אט אט את הדרך לתפקיד יו"ר הוועד האולימפי, אליו היא שואפת להיבחר בבחירות לקראת סוף השנה. היא עסקה בטיפוח תדמית "המאמי הלאומית", ובמקביל באמצעות הקשרים הנכונים במרכזי הספורט, וכישורים פוליטיים לא מבוטלים, התקדמה לעבר המטרה שלה.

אתמול מצלמות הטלוויזיה לא קלטו אותה. היא לא ישבה עם חבורת המלווים השמחה של הנבחרת בניגוד למשל לקרב הזכייה של אבישג סמברג במדליה בטאקוונדו. מאז הזכייה לא נשמע קולה. על המזרן הוכיחה חבורת ג'ודאים שהם טובים לא פחות ממנה. ונשאר רק לקוות שבעוד 20 שנה הם יפרגנו קצת יותר ממנה לדורות הבאים של הג'ודו הישראלי.