ביילס "קלקלה את החגיגה"? להייטק הישראלי דווקא כדאי להקשיב לה

בשעה שתושבי ישראל, כמו אחרים ברחבי העולם, ממוגנטים לצפייה בתחרויות האולימפיאדה, כותרות מדורי הכלכלה והטכנולוגיה ממשיכות להיות עמוסות בידיעות על הצלחות גדולות. מה זה גדולות? ענקיות, כבירות, אדירות, מהממות, גדולות מהחיים. חברות שמבקשות להודיע על גיוסי הון או רכישות בסכומים של מיליוני דולרים, או אפילו עשרות מיליונים, נדחות כי אין מקום בתוך שלל הידיעות על גיוסים ורכישות לדווח על טרנזקציות בהיקפים פחותים, שעד לפני מספר חודשים היו נחשבות לידיעות מרכזיות.

גם את הטקסט הזה אני כותב כאשר אני לא עד הסוף בטוח האם העורכים ימצאו זמן לפרסם אותו, כיוון שידיהם מלאות בידיעות על עסקאות ענק שלא מפסיקות להגיע. הסטנדרטים השתנו - וסף הרגישות עלה בהתאם.

נניח לרגע בצד את זה שבמרבית המקרים חברות שזה עתה קמו לא מצדיקות השקעות של מאות מיליוני דולרים; מרבית החברות שגייסו לפי שווי מסוים לא מצדיקות שווי כפול פי שניים או ארבעה לאחר חודשים ספורים, תוך התקדמות מעטה בביצועים העסקיים שלהן ובשעה שנפח המסחר בבורסה - שאמנם עלה משמעותית - לא יוכל להכיל לטווח הארוך את כל החברות הציבוריות החדשות שנקלטו למסחר. רבים מעריכים שהבועה עתידה להתפוצץ ולהותיר מקרים רבים של איי חורבות, אבל בינתיים כולם מעדיפים להאמין שדווקא ההשקעות שלהם שוות את המחיר ושהם יצליחו לממש / למכור / להנפיק - ואת ההפסדים יצבור מישהו אחר. וחלקם גם יוכיחו שצדקו. וכשהם מתפנים לרגע מלהשקיע או לגזור קופונים, הם כאמור מביטים בספורטאים מכל העולם המתחרים על מדליות בשלל ענפי ספורט. 

והנה, בעיצומה של החגיגה, קמה ספורטאית אחת והעזה לקלקל את החגיגה. היא לא רק עשתה זאת לעצמה ולנבחרת שלה, אלא העזה להטיל ספק במה שנראה שרובנו כבר שכחנו לשאול את עצמנו: האם ההצלחה באמת שווה את המחירים שהיא גובה? סימון ביילס, המתעמלת המעוטרת ביותר בתולדות ארה"ב ואחת הספורטאיות הנערצות בעולם, הגיעה ממש עד קו הגמר - רק כדי להודיע שהיא מוותרת. מוותרת על הסיכוי לזכות במדליה השלושים ושתיים שלה, מוותרת על עוד כסף, תהילה, עלייה בדירוג ההיסטורי, מוותרת על מה שעבדה בשבילו בחמש השנים האחרונות, כאשר לא ברור כמה הזדמנויות נוספות (אם בכלל) עוד יהיו לה בקריירה הספורטיבית, שכידוע אינה נמשכת כל החיים.

במונחי הייטק, המקבילה תהיה מנכ"ל שרגע לפני הצלצול בפעמון הנאסד"ק נמלך בדעתו ומודיע שבעצם הוא מעדיף שלא להנפיק את החברה שלו. וגם אם מדובר במנכ"ל שכבר צבר הון אישי רב, נסיגה שכזו ברגע האמת היא דרמטית. מדובר בהחלטה אישית, הנובעת על פי הדיווחים מסיבות אישיות או רגשיות. רבים הניתוחים והפרשנויות, אבל בין אם אתם מכבדים את החלטתה של ביילס או חושבים שהיא מעידה על אנוכיות כיוון שהשפיעה לרעה על סיכוייה של הנבחרת האמריקאית כולה ואכזבה את מעריציה הרבים, אין להתכחש לכך שבעצם ההחלטה נפל דבר: סימון ביילס הכריזה קבל עם ועדה שהנפש חשובה לא פחות מההישגים.

סימון ביילס | צילום: גטי

"הניצחון אינו הדבר החשוב ביותר, הוא הדבר היחידי", הכריז לפני שנים רבות מאמן הפוטבול הנרי ראסל (רבים מיחסים את האמירה למאמן האגדי וינס לומבארדי שחזר עליה, אך ראסל הוא זה שהגה אותה). המוטו הזה מוביל לא רק ספורטאים, אלא אנשים בתחומים רבים השואפים להגיע להישגים מונומנטאלים. כאלו שכותבים עליהם אחר כך, שזוכרים אותם, שדוחקים הצידה הישגים קטנים יותר מחוסר עניין. 

אלו שלא מצליחים

נחזור רגע מעולם הספורט לעולם ההייטק. גם אנחנו רודפים אחרי מדליות. הדרך אל האקזיט רצופה מהמורות, ורבות כבר נאמר ונכתב על הקורבן האישי של יזמים ומנהלים ועל רכבת ההרים שהם מתבקשים לשרוד בדרכם אל התהילה (באופן אישי אפילו כתבתי על זה ספר). על כל אחד שמצליח ישנם עשרות רבות, אם לא למעלה מכך, שלא מצליחים, וגם בין אלו שמגיעים לקו הגמר ישנם רבים שאיבדו בדרך לא מעט משלוות הנפש ולעיתים גם חברים, בני זוג, מערכות יחסים ועוד.

בימים אלו, בהם החגיגה מגיעה לשיאים חדשים, נראה שהעובדה שישנם מתעשרים רבים חדשים ופנים חדשות בתמונות הכה חד-גוניות של יזמים מחייכים הלבושים בחולצות צווארון קצרות שרוול המעוטרות בלוגו של החברה שלהם, יוצרת את הרושם המוטעה לפיו החגיגה התרחבה. בפועל היא רק מצטמצמת. אם ישראל הופכת מסטארט-אפ ניישן ל-"סקייל אפ ניישן", כלומר לכלכלה של חברות בשלות ובוגרות יותר, זה אומר בעיקר שמועדון החברות המצליחות יהיה נגיש פחות ליזמים חדשים. יהיו יותר משרות ניהול בכירות בחברות מבוססות, אבל יהיה קשה הרבה יותר למיזמים חדשים להצליח.

חגיגת המשכורות בהייטק, שסוקרה רבות באמצעי התקשורת לאחרונה, היא תוצאה של ביקוש רב מצד מעט חברות משופעות תקציב, ומקשה מאוד על חברות בתחילת דרכן למצוא עובדים. ומדובר לא רק באנשי פיתוח, אלא באנשים מנוסים בכל תחומי העיסוק הרלוונטים. אותן חברות גם מתקשות לגייס ספקי שירותים מנוסים כמו עורכי דין ורואי חשבון, כיוון שאלו נאלצים לתעדף לקוחות גדולים יותר, מטבע הדברים. התוצאה היא שיותר הון מושקע, אבל הוא מגיע לפחות ידיים. יותר אנשים יצטרפו לתעשייה, אבל הם יעבדו בפחות מיזמים.

שאול אולמרט | צילום: אוראל כהן

יהיו כאלה שיגידו שזה דווקא חיובי. איש ההון סיכון מייקל אייזנברג חיבר בזמנו את ״מניפסט החומוס״, שדיבר על כך שהכשרון בישראל מתבזבז בין יותר מדי חברות קטנות ומקשה על חברות לרכז מספיק אנשים מוכשרים כדי לצמוח. זה היה נכון בזמנו, אולם היום גדלו בארץ כל כך הרבה חברות ששוויין מגיע ל-10 או 11 ספרות (בדולרים), ודווקא בתחום חברות ההזנק מתחיל רעב מסוכן שעלול להביא לכך שמרביתן יגוועו. אם הצמיחה המטאורית (וכאמור - בחלק מהמקרים בוודאי לא הגיונית) בשווי ובמימון שניתן למעט חברות תבוא על חשבון היכולת להוליד מיזמים חדשים, נמצא את עצמנו כורתים את הענף שבבסיס התעשייה הזו. מאנדיי, פייבר, איירון סורס וכל השאר היו פעם סטארטאפים, ואם ימשיך להיות קשה עד בלתי אפשרי להוליד כאן מיזמים חדשים, יהיה קשה להוליד את הדור הבא של חדי הקרן המקומיים.

כמו באולימפיאדה, גם בכלכלה יש מעט מקום על הפודיום של חלוקת המדליות. מעטים מגיעים להצלחה כבירה, והרוב מתמודדים עם הפצעים שנפצעו והקורבנות שהקריבו בדרך לשם. גם בין אלו שהגיעו לפסגה, והרי סימון ביילס היא אחת הספורטאיות המצליחות בהיסטוריה, יש לא מעט ששילמו מחירים כבדים שאולי בדיעבד לא מצדיקים את הדרך שבחרו לעבור. ככל שהשוק נעשה תחרותי יותר, כך עולה הרף להצלחה, והמחירים הנתבעים ממי ששואף להגיע לפסגה הולכים ונעשים קשים יותר. אני מקווה שכמו הספורטאית הנערצת עלי, גם היזמים והמנהלים הרודפים אחר הזהב ידעו להקשיב לקול הפנימי שלהם ולזהות עד מתי המטרה באמת מקדשת את האמצעים. ובינתיים - ברכות לכל המדליסטים האולימפיים, וגם למונפקים ומגייסי ההון החדשים.

שאול אולמרט הוא יזם, מייסד ומנכ"ל פלייבאז לשעבר וממקימי הסטארט-אפ "Piggy"